נזיר מ"ג (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
נזיר מ"ג (ע"ב):
אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מאי טעמא אמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר א"ל רב המנונא אלא מעתה קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה הכי נמי דלא ליטמא ליה אמר ליה מת מצוה קאמרת השתא יש לומר באחריני מיחייב באביו לא כל שכן.
ובתוד"ה "נקטע" אמרו:
בכהן הדיוט מיירי שמותר ליטמא לאביו ולא בכהן גדול ונזיר.
איסור טומאה של כהנים למת מבואר בדברי הרב קוק זצ"ל באורות הקדש (ח"ב עמ' ש"פ):
המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. מתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מות.
מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, 'על כל נפשות מת לא יבא', 'לנפש לא יטמא בעמיו'.
הכהנים בקדושתם חיים את האידיאל של המציאות ותכליתה. לא ראוי להם לפי מדרגתם להיפגש עם המוות המחשיך ומשפיל את החיים.
ההסתכלות על המות ואבדן החיים כחדלון, עמוקה וחזקה כל כך עד שגם הכהנים אינם יוצאים מן הכלל הזה. אין הכהנים משוחררים לגמרי מן החדלון הזה אלא רק מעבירים עיניים ומתעלמים מן המחזה על מנת שלא יטביע את רישומו הכוזב על נפשם1.
שונה היא ההתחייבות למת מצווה. במת מצווה אף כהן גדול ונזיר מצווים להתעסק בקבורתו. בהמשך לדברי הרב י"ל שמצות הקבורה אף היא נובעת מעצמות החיים הנשארת באדם אף לאחר מותו. מצות הקבורה נאמרה בפסוק (דברים כ"א, כ"ג):
לא תלין נבלתו… כי קללת אלוהים תלוי.
פירשו המפרשים שצלם אלוקים לא עוזב את האדם לאחר מותו ועדיין הוא "בדיוקנא דה' אתעביד"2 ורושם צלם אלוקים נמשך עליו. וכן אמרו בזוהר באדרא רבא נשא קמ"ג:
ותאנא, מאן דאקרי אדם, ונשמתא נפקת מניה ומית, אסיר למיבת ליה בביתא, למעבד ליה לינה על ארעא, משום יקרא דהאי גופא, דלא יתחזי ביה קלנא, דכתיב (תהלים מט כא) אדם ביקר בל ילין, אדם דהוא יקר מכל יקרא בל ילין, מאי טעמא, משום דאי יעבדון הכי, נמשל כבהמות נדמו, מה בעירי לא הוו בכללא דאדם, ולא אתחזי בהו רוחא קדישא, אוף הכא כבעירי גופא בלא רוחא, והאי גופא דהוא יקרא דכלא, לא יתחזי ביה קלנא:
ותאנא בצניעותא דספרא, כל מאן דעביד לינה להאי גופא קדישא בלא רוחא, עביד פגימותא בגופא דעלמין, דהא בגין דא לא עביד לינה, באתרא קדישא בארעא דצדק ילין בה, (ס"א לכתרא קדישא דמלכא בארעא, דכתיב (ישעיה א כא) צדק ילין בה), משום דהאי גופא יקרא אתקרי דיוקנא דמלכא, ואי עביד ביה לינה, הוי כחד מן בעירא
אותה קדושה עליונה של הכהנים, הכהן הגדול והנזיר, גורמת להם להתעסק במת מצוה להביאו לקבורה. קרבתם הגדולה לעצמות החיים הרוחניים מביאתם לדאוג לדיוקנא דמלכא שלא יתבזה חלילה.
מדת החסד של הכהן היא המביאה אותו ליטמא למת מצוה. על כן דרשו ק"ו שיטמא לאביו שהוא קרובו ומידת החסד כלפיו גדולה יותר מכל אדם. אם כלפי רחוקים (בחי' דין) חייב להתעסק במת מצוה, קל וחומר לאביו קרובו (בחי' חסד) שחייב להתעסק בקבורתו.
1 נראה שהביטוי "העברת העיניים" בא מסמיכות הפרשיות פרשת "לא תלין נבלתו… קבור תקברנו" לפרשת "לא תראה שור אחיך… והתעלמת" ודרשו חכמים "פעמים שאתה מתעלם כגון כהן והוא בבית הקברות" הרי שהכהן מתעלם מבית הקברות וממצוות קבור תקברנו וכבר דרש בעל הטורים סמיכות פרשיות זו וכן כתב ברקאנטי.
2 עי' תרגום יונתן, רש"י, רקאנטי ועוד.