נזיר מ"ז (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
נזיר מ"ז (ע"ב):
דתנו רבנן על כל נפשות מת לא יבא במה הכתוב מדבר אי ברחוקים קל וחומר הוא ומה כהן הדיוט שהוא מיטמא לקרובים אינו מיטמא לרחוקים כהן גדול שאינו מיטמא לקרובים אינו דין שאינו מיטמא לרחוקים אלא בקרובים הכתוב מדבר ולאביו הוא דאינו מיטמא הא מיטמא הוא למת מצוה.
עי' במבוא לקל וחומר בהנהגת קרוב ורחוק מש"כ בשם זהר חדש כי תשא:
"וגואלי" – דא ימינא דאקרי גואל קרוב ודאי.
ובהמשך בשם הרמח"ל בקל"ח פתחי חכמה , ושפ"א קרח תרנ"ז שהדין הוא ריחוק.
ובסוגיין הדבר מבואר באופן מובהק שהרי כתבו בתוס' ד"ה "אי ברחוקים ק"ו מהדיוט" שאין צריך כלל לקל וחומר ואף תמוה הוא הלימוד בקל וחומר שהרי דין שכהן גדול אינו מטמא לקרובים זה גופא נלמד מ"לאביו", אלא:
וי"ל דק"ו דקאמר לאו דוקא ואינו אלא לרווחא דמילתא כאילו היה אומר כן על כרחיך דקרא על כל נפשות מת לא יבא בקרובים דאי על רחוקים בא להזהיר הרי הוא מוזהר ועומד משהיה כהן הדיוט שהוזהר על הרחוקים דאטו משנעשה כהן גדול פקעה קדושת כהן הדיוט וקדושתו להיכא אזלא אלא על כרחיך על הקרובים בא להזהירו דכהן הדיוט שרי בהן אייתר לו לאביו ולאמו לדרשא לומר לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:
ועדיין הדברים תמוהים, מדוע אמרו קל וחומר ואם הלימוד הוא לא בקל וחומר, ואף אי אפשר לכאורה ללמוד בקל וחומר שהרי אלמלא "לאביו", לא ידעינן שאינו מטמא לקרובים.
אלא ודאי, למדו מקל וחומר כיוון שהנהגת הקרובים והרחוקים היא הנהגה מובהקת של קל וחומר, רצו ללמדנו שלמסקנה נדע שהנהגת נושא טומאה לקרובים היא הנהגת קל וחומר שהקירבה היא ה"קל" והיא הנהגת כהן הדיוט והריחוק הוא "חמור" והיא הנהגת כהן גדול ודו"ק.