נדרים ס"ז (ע"א) – לימוד מקל וחומר

נדרים ס"ז (ע"א):

ואין צריך לומר שקיים אחד מהן: למה לי למיתנא השתא יש לומר הפר זה בלא זה ולא כלום קיים אחד מהן למה לי צריכא למיתני כי איצטריך ליה כגון דהפר אחד מהן וקיים אחד וחזר המקיים ונשאל על הקמתו מהו דתימא מאי דאוקי הא עקריה קא משמע לן דמפירין שניהם בבת אחת.

ראשונים רבים שאלו מה ענין סוגייתנו ששאלו למה לי למתנא והלא אין דרך הגמרא לשאול מעין זה בדברים ש"זו" ואין צריך לומר "זו".
תשובת הר"ן שאכן כשיש קל וחומר אין הגמ' שואלת למה לי למתנא, ומובן לכל מדוע שונים את הנלמד בקל וחומר, אבל בסוגיין זה יותר מקל וחומר שכן המקיים נדר בוודאי שאינו מפר ובכלל מאתיים מנה. וזה לשון הר"ן:

קיים אחד מהן צריכא למיתני – בתמיה דאע"ג דאורחיה דתנא למתני זו ואין צ"ל זו היינו דוקא במילי דלא דמו להדדי דאע"ג דאתיא בתרייתא מק"ו מקמייתא תני לה אבל הכא חדא מלתא היא דהפר אחד וקיים אחד היינו ממש הפר זה בלא זה ועדיפא מינה.

תשובת הגמ' לשאלה זו היא שקיום אינו רק חוסר הפרה, שכן יש בקיום מה שאין במציאות שאינו מפר שהרי נשאלין של ההקמה ויכול להישאל לחכם ויתיר מעיקרא קיומו ושוב חוזרת האפשרות להפר והייתה הו"א שיוכלו להפר האב והבעל יחדיו. קמ"ל שאינו מפר כיון שאינם יכולים להפר בבת אחת¹, שהאחד הפר קודם ואח"כ היה קיום והשני הפר אח"כ כשנשאל על קיומו.
נראה בעומק הענין על פי מה שביאר הרב באורות התשובה פי"א פס' א'² שההפרה באה מצד הבינה והיא מכאן ולהבא, שאין לה הכח לעקור הנדר מעיקרא. אבל התרת חכם עוקרת הנדר מעיקרו, שהיא באה מצד ספירת החכמה העליונה.
בסוגיין כיון שנשאל לחכם יש הו"א שכיון שנכנסה החכמה לפעול הרי שעוקרת הקיום וחוזר המצב לקדמותו שיכולין האב והבעל להפר קמ"ל שהחכמה פועלת על האב והבעל אבל הנדר באותו זמן שקיים חל, ואין ההפרה אלא מכאן ולהבא בכח הבינה, ועל כן היה זמן שבפועל אין יכולין להפר, ובהפרת נדרים קובע ה"בפועל" שמכח הבינה היא באה והבינה פועלת במציאות ואינה עוקרת מלמפרע בעקירת המציאות³.

---

¹ עי' רמב"ם פי"ג נדרים הכ"א: "נערה מאורסה שנדרה וקיים לה אביה לבדו או בעלה לבדו והפר לה האחר אע"פ שנשאל לחכם והתיר לו הקמתו אינו חוזר ומפר לה עם האחר שכבר הפר לה שאין להם להפר אלא שניהם כאחד". ויש מחלוקת ראשונים בזה עי' ר"ן רשב"א ועוד.
² זה לשון הרב: "מצד הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הוים לזכיות, ועליהם חיה יחיה. אמנם תשובה, בכל אופן וצורה שהיא, סובלת בתחלתה מחלישות הרצון של החרטה הקודמת אלא שאחר כך הרי היא מתהפכת לשמחה ורוחב דעת של ההכרה העליונה, של היפוך הזדונות לזכיות. יותר מזה בא האור של החכמה, שמעולם לא הוצרך להחלש ע"י מכאוב החרטה. הוא מוצא כבר את הזכיות מאירות כנכון היום, וחדות ד' מופיעה בו כעליצותה המזהירה בלא שום מועקה של בושה וקדרות, שכבר נתלבן הכל בתחלה ע"י הופעתה של הבינה הנשמתית. למעלה מזה היא הופעת אור הכתר הכללי, הסקירה העלומה המקירה כל עונג ועדן, כל קדוש וטוב, הכוללת הכל באוצר קדשה. אורה זו אינה משתמשת כלל בהכנת החרטה של התחלת הארת הבינה, מתגלה לאורה שאין שום גרעון וחושך כלל, אין כאן כ"א אור קדוש ותפארת עליון, זיו חיים ונהורא מעליא. למעלה מהבינה, המפירה "כי ד' צבאות יעץ – ומי יפר", למעלה מהחכמה, המתרת, רק כל טוב שופע באין שום מניעה, וכל רע וכעור שלול מעיקרו מאז מעולם, כי באמת לא היה, לא הוה ולא יהיה, כ"א אור ד' וטובו".
³ החכמה עוקרת מלמפרע נראה שכאן גם מקור לכח חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת וכתב הרב באגרת שזה הכח לעקור מלמפרע כח המצוה או האיסור שכאילו לא היה וכאן מקור עומק דברי הרב. ודו"ק.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *