קידושין ע"ז (ע"א) – לימוד מקל וחומר
קידושין ע"ז (ע"א):
תנו רבנן לא יחלל זרעו אין לי אלא זרעו היא עצמה מנין אמרת קל וחומר מה זרעו שלא עבר עבירה מתחלל היא שעברה עבירה אינו דין שמתחללת הוא עצמו יוכיח שעבר עבירה ואין מתחלל מה להוא שכן אין מתחלל בכל מקום תאמר בהיא שמתחללת בכ"מ ואם נפשך לומר אמר קרא לא יחלל זרעו לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל.
צריך עיון מדוע לא אמרו מלכתחילה את הלימוד מן הפסוק, שהרי יש פירכא על הקל וחומר, ומדוע להביא קל וחומר ולהשאיר את הפירכא רק "אם נפשך לומר". ומה אם אין נפשך לומר, אין פירכא?…
מלשון הגמרא משמע שראויה הלכה זו להיות נלמדת בקל וחומר, ובעומק ההנהגה של הלכה זו אין פירכא לקל וחומר ורק "אם נפשך לומר", ולהכריח אותנו, נלמד את מהפסוק שהקל וחומר נכון הוא.
שתי בחינות יש בכהונה. האחת בחירתם המוחלטת על ידי הקב"ה, בחירה העוברת מאב לבן, וקובעת את סגולתם המיוחדת והנבחרת. השניה היא קבלתם את התפקיד ואמונתם בו וקביעת אורח חייהם כראוי לנבחרים לכהן.
מצד אחד למדנו (רמב"ם כלי מקדש):
פ"ג ה"א: זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש.
פ"ד, ה"א: הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים.
הקב"ה בחר בשבט לוי ובהכנים לעבודת המקדש. בחירה זו עוברת בירושה מאב לבן.
מצד שני למדנו (מנחות י"ח ע"ב):
דתניא רבי שמעון אומר כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה.
הרי שצריך הכהן גם להיות ראוי לעבודה ולהיות מודה בעבודה ובכהונה.
הבחינה התולה את הכהונה בבחירתו של הכהן והודאתו בעבודה ובכהונה היא אשר ממנה בא הקל וחומר.
אם זרעו שלא עבר עבירה ואין כאן פגם בבחירתו והודאתו בכהונה, אעפ"כ נפסל לכהונה, אמו שעברה עבירה ולא נהגה כראוי לאשת כהן ולא בחרה בדרך הכהונה, קל וחומר שתיפסל.
"ואם נפשך לומר", שלא מצד בחירת הכהן בכהונה אתה בא כי אם מן הבחינה של הסגולה האלוקית שבו שבאה מן הבחירה של הקב"ה בכהנים, הרי שאפשר לפרוך את הקל וחומר שהרי זרעו יצירתו בעבירה ועל כן אינו נבחר מאת ה', אבל היא הלא אין בה צד שלא נבחרה, שהרי אשה כשרה היא ורק ביאת איסור של בעלה פוגמת, אבל מצד עצמה כשרה היא ולכן לא תיפסל. על כן למדו מן הפסוק "לא תחלל" לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל.
בלימוד הקל וחומר, זרעה שנולד מביאת איסור, מונהג במידת הרחמים. הוא הרי אינו אשם במה שנעשה ועליו לא חלה מידת הדין, ואעפ"כ פסול הוא. אמו שעשתה העבירה, והביאה על עצמה מידת הדין, קל וחומר שתיפסל.
לפי מה שבארנו בקל וחומר מיושבת שאלת הפני יהושע:
שם ת"ר לא יחלל זרעו היא עצמה מנין אמרת ק"ו מה זרעו שלא עבר עבירה מתחלל היא עצמה שעברה עבירה אינו דין שמתחללת. לכאורה יש להקשות ממזר יוכיח דאע"ג שלא עבר עבירה נפסל מלבא בקהל והאשה גופא אם הממזר שעברה עבירה לא נפסלה מקהל אלא דאיכא למימר דאיסור כהונה שאני וכדמשמע לקמן בדף הסמוך בפלוגתא דר' יהודה ורבי יוסי לענין בת גר זכר דמאן דפליג אדרבי יהודה דלא שייך כלל למילף פסולי כהונה מפסולי קהל לענין מה הצד דא"כ יוכיח נמי לא עבדינן מיניה, כן נראה לי.
ההבדל בין פסולי כהונה לפסול קהל מתבאר על פי מה שנאמר לעיל. פסול כהונה קשור גם לבחירת הכהן והודאתו בכהונה ועל כן יש משמעות לעשית עבירה, בכשרות לעבודה. אבל פסול קהל אינו קשור כלל לבחירת אדם מישראל, ולכן עבירה אינה מפקיעה מיכולת לבוא בקהל. רק פגם בסגולה יכול להוציא מן הקהל.