בבא קמא פ"ח (ע"א) – לימוד מקל וחומר
בבא קמא פ"ח (ע"א):
אלא מעתה לרבנן עבד יהא כשר למלכות אמרי ולטעמיך תיקשי לך גר לדברי הכל אלא אמר קרא מקרב אחיך ממובחר שבאחיך אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות דכתיב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו אמר עולא עדות לא מצית אמרת אתיא עדות בקל וחומר מאשה ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות מה לאשה שכן אינה ראויה למילה תאמר בעבד שהוא ראוי למילה קטן יוכיח שישנו במילה ופסול לעדות מה לקטן שאינו במצות תאמר בעבד שהוא במצות אשה תוכיח שישנה במצות ופסולה לעדות וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שכן אינן בכל המצות ופסולין להעיד אף אני אביא את העבד שאינו בכל המצות ופסול להעיד מה להצד השוה שבהם שכן אינו איש תאמר בעבד שהוא איש אלא תיתי מגזלן מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו תאמר בעבד שאין מעשיו גרמו לו אלא תיתי מגזלן ומחד מהנך.
זו לשון המאירי על סוגיין:
וכן העבד פסול לעדות ואף על פי שנאמר שקר ענה באחיו מפני שאינו אלא במדרגת הנשים וקל וחומר הדברים שהרי עבד אינו ראוי לבא בקהל ואשה ראויה לבא בקהל.
מכאן יש ללמוד שהקל וחומר מאשה הוא שנשאר למסקנה וכל מה שנאמר בסוגיא בא לדחות השאלות על הקל וחומר, ולא נדחה אלא הוא המקור לפסול עבד לעדות.
נראה שהלימוד הוא בדווקא עבד ואשה, ששניהם יש על גביהם בעל ואדון ואינם ברשות עצמם ולכן נפסלו לעדות וזה עיקר לימוד עבד מאשה, אלא שמחוזק הדבר בקל וחומר שאשה הרי ראויה לבוא בקהל וקהל ה' הרי הם עדים למציאות השם שנאמר (ישעיה מ"ג, י"ב):
ואתם עדי נאום ה' ואני א-ל.
ואשה בכלל עדות זו ואעפ"כ פסולה לעדות משום שאינה ברשות עצמה, קל וחומר לעבד שאינו ראויה לבוא בקהל ואינו שייך כלל בעדות.
אשה היא הקל שכן ראויה לבוא בקהל, ולכן שייכת בעדות להעיד עליהם אף על פי כן פסלה אותה התורה. עבד שאינו ראוי לבוא בקהל, וממילא כלל לא שייך אליהם אף בעדות, ק"ו שיהא פסול לעדות.
כמו שביארנו רק עבד ואשה ילפינן שאינם ברשות עצמם ובזה מיושבות שאלות הראשונים על ממזר וכדומה. שכן רק עבד ואשה נמצאים על אותו סולם בענין עדות ושייך ללמוד קל וחומר אבל פסולים אחרים אינם על אותו סולם כלל ולא שייכי אהדדי ולכן לא ילפינן בק"ו.