בבא קמא פ"ג (ע"ב) – לימוד מקל וחומר

בבא קמא פ"ג (ע"ב):

משנה החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים בנזק בצער בריפוי בשבת ובשת.
גמרא אמאי עין תחת עין אמר רחמנא אימא עין ממש לא סלקא דעתך דתניא יכול סימא את עינו מסמא את עינו קטע את ידו מקטע את ידו שיבר את רגלו משבר את רגלו ת"ל מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין ואם נפשך לומר הרי הוא אומר לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאין חוזרין הי מכה אילימא מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת ההוא בקטלא כתיב אלא מהכא מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וסמיך ליה ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו האי לאו מכה הוא הכאה הכאה קאמרינן מה הכאה האמורה בבהמה לתשלומין אף הכאה האמורה באדם לתשלומין והא כתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת בממון ממאי דבממון אימא במיתה ממש לא סלקא דעתך חדא דהא איתקש למכה בהמה ישלמנה ועוד כתיב בתריה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ושמע מינה ממון ומאי אם נפשך לומר תו קא קשיא לתנא מאי חזית דילפת ממכה בהמה לילף ממכה אדם אמרי דנין ניזקין מניזקין ואין דנין ניזקין ממיתה אדרבה דנין אדם מאדם ואין דנין אדם מבהמה היינו דקתני אם נפשך לומר הרי הוא אומר לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין והאי לא תקחו כופר לנפש רוצח למעוטי ראשי אברים הוא דאתא האי מבעי ליה דאמר רחמנא לא תעביד ביה תרתי לא תשקול מיניה ממון ותקטליה האי מכדי רשעתו נפקא רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות ואכתי מבעי ליה דקאמר רחמנא לא תשקול ממון ותפטריה אם כן לכתוב רחמנא לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות לנפש רוצח למה לי שמע מינה לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין וכי מאחר דכתיב לא תקחו כופר מכה מכה למה לי אמרי אי מהאי הוה אמינא אי בעי עינו ניתיב ואי בעי דמי עינו ניתיב קא משמע לן מבהמה מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין.

בתורת כהנים על אתר מובאת הברייתא שמביאה הגמרא:

מכה בהמה מכה אדם. מה מכה בהמה בתשלומין אף מכה אדם בתשלומין. אם נפשך לומר לא תקחו כופר לנפש רוצח.

הגמרא מבארת שלמדו בגזירה שוה הכאה הכאה או כלשון הגמ' בהמשך מכה מכה ופרש"י:

אע"ג דקראי לא דמו גמרינן ג"ש כדתנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן עירובין (דף נא) ומכה אדם דקתני הכא הכאה הוא דקאמר ומכי יתן מום גמר דמום ע"י הכאה בא.

וכן כתבו התוס' שהלימוד הוא בגזירה שוה.
בהמשך דף פ"ד (ע"א) רב אשי אף הוא לומד דין זה בגזירה שוה "תחת" "תחת" ולמסקנה:

אלא אמר רב אשי מ"תחת אשר ענה" יליף ליה, אדם מאדם ונזיקין מנזיקין.

דברי הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק מופלאים ומיוחדים ומצריכים עיון וזו לשונו (פ"א הלכות א'-ו'):

(א) החובל בחבירו חייב לשלם לו חמשה דברים נזק וצער ורפוי ושבת ובושת וחמשה דברים אלו כולן משתלמים מן היפה שבנכסיו כדין כל המזיקין.
(ב) נזק כיצד שאם קטע יד חבירו או רגלו רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק כמה היה יפה וכמה הוא יפה עתה ומשלם הפחת שהפחית מדמיו שנ' (שמות כ"א כ"ד ויקרא כד כ) עין תחת עין מפי השמועה למדו שזה שנאמר תחת לשלם ממון הוא.
(ג) זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו והרי הוא אומר (במדבר ל"ה ל"א) ולא תקחו כופר לנפש רוצח לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר.
(ד) וכן זה שנאמר בחובל בחבירו ומזיקו לא תחוס עינך שלא תחוס בתשלומין שמא תאמר עני הוא זה ושלא בכוונה חבל בו ארחמנו לכך נאמר לא תחוס עינך.
(ה) ומנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין וכו' תשלומין הוא שנאמר (משפטים כ"א כ"ה) חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין והוא הדין לתחת הנאמר בעין ובשאר איברים.
(ו) אע"פ שדברים אלו נראים מענין תורה שבכתב כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיני וכולן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו.

ועי' ים של שלמה ריש החובל סי' א' שהקשה על דברי הרמב"ם זו לשונו:

והנה כתב הרמב"ם (ה' חובל פ"א ה"ו) ואף על פי שדברים אילו נראין מעניין תורה שבכתב. כולם מפורשים הם מפי משה רבינו ע"ה מהר סיני. כולם הלכה למשה מסיני הן בידינו. וכזה ראו אבותינו דנין בב"ד של יהושע, ובב"ד של שמואל הרמתי. ובכל ב"ד וב"ד שעמדו מימות משה רבינו עד עכשיו, עכ"ל. ולא הבנתי דבריו. דהא כמה ג"ש וכמה קראי דריש תלמודא על זה. ומה צריכין לקבלה איש מפי איש. ואם קשה לו להוציא הפסוק עין תחת עין מידי פשוטו ע"י דרש. ובזה יש מקום ופיתחון פה למינים וצדוקים. על כן כתב שהוא מן הקבלה. וכן דעת ראב"ע בפירוש החומש. והנה לריק עמלם, דאיך נאמר שעין תחת עין ממש. אם כן כה"ג חבורה תחת חבורה וגו'. והא כתיב (שמות כ"א, י"ח-י"ט) והכה איש את רעהו באבן או באגרוף, רק שבתו יתן ורפא ירפא. ואם היינו ג"כ משלמים בגופו. למה צריך רפוי ושבת. דהא לדידיה גם כן יהיה רפוי ושבת, ואף שבתלמודא (פ"ד ע"א) דוחה ראיה זו. דילמא זה המכה סליק בשרא מהר. והמוכה הראשון לא יתרפא כ"כ במהרה. אם כן ישלם לו המותר. סוף סוף פשטא דקרא לא איירי כה"ג. וגם כן אין הסברא נותנת שהוא ישלם זה המותר. מאחר ששילמו לו בגופו. בפרט למינים אין זה דבר נוחה. ותלמודא דידן דפריך זה, היינו שרוצה להביא ראיה ברורה כשמש. וזהו שכר לימוד התורה, ללבן כל דבר היטב, ולהגדיל התורה. ואם נאמין במאי דפריך תלמודא, א"כ ג"כ נאמין בהכרח לתשובתו, ע"י ג"ש ויתורי קראי. לכן נראה שדברי חכמים מספיקים, אף זולת הקבלה כלל.

נראה שדעתו של הרמב"ם שכיון שאין בדין זה של תשלומין על חבלה ולא עונש גוף, אין מחלוקת כלל וגם דברי רבי אליעזר שאמר עין תחת עין ממש פרשו שהכוונה ממון ושמין אותו במזיק לומר לך שהתשלום הוא במקום עינו ממש שהיה ראוי שיוציאוה ממנו. והרמב"ם לשיטתו בפיהמ"ש שבהלל"מ אין מחלוקת כלל, ומינה, שכשאין מחלוקת כלל בדבר שעל פי הפשט היה מקום לפירוש נוסף, הרי זו ראיה שזו הלל"מ ולא לימוד חכמים. כל הפסוקים הם, אפוא, אסמכתא. יש ללמוד מכאן שאסמכתא באה לומר לנו את יסודו ועיקרו של הדין הנלמד ויחס התורה למעשהו. השאלה מאיזה פסוק נלמד ובאיזו מידה ודרך, קובעת את יחס התורה לחבלה ולעונשה.
הגזירה השוה "הכאה" "הכאה" ראויה להתבוננות.
ראינו בפרש"י שלא כתובה הכאה באדם אלא באיש. "כי יתן מום באדם כאשר עשה כן יעשה לו" (ויקרא כ"ד, י"ט) וגם זו ג"ש כמו "ובא הכהן" "ושב הכהן". ועדיין יש לעיין מדוע שונה ג"ש מרב גזירות שוות השוות במיליהן.
במיוחד יש להקשות לפי ביאורו של הרב בעולת ראי"ה זו לשונו:

אורות הקדש, החיים בחיים עליונים ברום עולמים בצחצחות אידיאליהם, ספוגי קדש קדשים, מכים הם גלי אורי אורים, וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אע"פ שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה. ומשקל השווי הזה וערך הפגישה הזאת נמסרו לחכמי אמת. ואין אדם דן גז"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו. הקבלה הספוגה את הרוח הפנימי מלא הקדש אשר למהלכי תורה, היא מכרעת את ההכרעה של הפגישה המבטאית, באיזה ענין ובאיזה מקום היא באה מתוך פגישה ענינית רוחנית מחשבתית, שנתנוצצה כאן ע"י שווי הבטוי של הגזירה השוה. ואז תתכונן המדה הזאת של גזרה שוה.

הרי שהביטוי והמילים עקרוניות למידה זו ומדוע שינתה התורה ולא אמרה לשון הכאה בחובל באדם.
נראה שהתורה רצתה להדגיש דווקא את חומרת המעשה. הביטוי "הכאה" מבטא את מעשה ההכאה ולא את התוצאות. לעומת זאת "כי יתן מום באדם" מבטא תוצאות המכה. ביטוי זה בא לומר שהמכה התכוון לתת מום באדם ולא רק שכוון להכותו ובמקרה נחבל בראשי איבריו.
על כן אמרה תורה "כאשר עשה כן יעשה לו" שראוי היה לעשות לו כאשר עשה, והממון הוא כופר איבריו וצריך לחוש כאילו מוציאים את אבריו.
על כן שינתה התורה את הלשון שנאמרה באדם מהלשון שנאמרה בבהמה.
אף על פי כן למדו במידת גזירה שוה שהיא מידת הרחמים. שכן אחר כל המעשים הרי משלם הוא ממון ולא איברים מגופו ממש. גם מצד הניזק מקבל הוא ממון חלף איבריו ואף בזה יש בחינה של רחמים.
הגזירה שוה "הכאה" "הכאה" מלמדת שאף שהמעשה חמור וראוי לעונש גוף, מ"מ חסה התורה ומענישה בתשלומין. הדגש הוא על מידת הדין שראוי היה שתופיע, ואעפ"כ דנה התורה במידת הרחמים.
הגזירה השוה "תחת" "תחת" מבטאת את פירוש המילה מלכתחילה כפיצוי על אבדן איבר. מלכתחילה מתייחסת התורה לניזק ומבקשת לפצותו על נזקו. הרחמים על המזיק נובעים מן הרחמים על הניזק. זו גם משמעותה של המילה "תחת" היינו "במקום" ותחליף לאיבר.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *