שבת ק"ח (ע"א) – לימוד מגזירה שוה

הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ הרמ"ע מפאנו.

שבת ק"ח (ע"א):

מנין למילה שבאותו מקום? נאמר כאן "ערלתו" ונאמר להלן "ערלתו" מה להלן דבר שעושה פרי אף כאן דבר שעושה פרי.

הרמ"ע מפאנו כתב בביאור גזירה שוה:

גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה.

כוחה של ספירת התפארת היא בגזירת הקליפות שהיא בחי' שבירת המחסומים המפריעים להשוות ולחבר חכמה ובינה שהם בחי' אבא ואמא שהם שרש חיבור זכר ונקבה.
פעולת ההשוואה וההכרעה בין חסד ודין מתאפשרת מכח גזירת הקליפות המפריעות להשוואה.
הערלה היא קליפה. כך נאמר בזה"ק פקודי (רמ"ד:) בביאור מדריגות הס"א:

דרגא שתיתאה האי אקרי ערלה… ותא חזי על דא כל אינון אילנין דאתנטעו בארעא עד לא אשתרשו שריא עלייהו רוחא מסטרא דהאי ערלה ועל דא כתיב (ויקרא יט) וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל בגין דקודשא בריך הוא חביבותא דישראל תדיר לגביה ורחיק לון מכל ארחין בישין וסטרין בישין ומסאבין, לאתדבקא בסטרא דקדושה.
תרגום הסולם: מדרגה הששית היא נקראת ערלה… ובוא וראה, על כן, כל אלו האילנות שניטעו בארץ, כל עוד שלא נשתרשו שורה עליהם רוח מצד ערלה הזו. וע"כ כתוב, וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. משום שהקב"ה, אהבת ישראל היא תמיד אצלו, והרחיק אותם מכל דרכים הרעים וצדדים רעים ומטמאים, כדי להתדבק בצד הקדושה.

הערלה היא קליפה שאינה מאפשרת להתדבק בקדושה.
נראה בעומק העניין שהערלה גורמת שהאדם נשאר עם עצמו וכל תאוותו היא לעצמו, ולא על מנת לעות פרי ולהמשיך הדורות. הסרת הערלה ממעטת התאווה כיון שהיא גוזרת הקליפה הגורמת לאדם לראות רק את עצמו ומשווה ומחברת אותו לקדושה, לבניין הדורות ולאומה. זה עומק הטעם למצוות מילה כפי שהביאה הרמב"ם¹ והרחיבה הרב קוק במוסר הקדש עמ' ש'-ש"א².
הערלה מבטאת את העיסוק של האדם בעצמו. חוסמת היא את דרכו אל הכלל ואל הנתינה.
גם בעץ בג' השנים ראשונות בונה הוא את עצמו ואינו מתאים לתת לאחרים ועל כן אסור לאכול ממנו.
מכאן לאדם: עד ג' שנים אינו לומד ורק מג' שנים אביו מלמדו תורה צוה לנו³.
נראה שהתינוק בג' שנים ראשונות – כעץ, כי האדם עץ השדה – עסוק רק בעצמו ואינו ראוי ללמוד תורה שהיא מצד כלליותו וקישורו ל"אשר בחר בנו מכל העמים".
הסרת הערלה בברית מילה עושה את האדם כללי ובכך מתמעטת תאוותו וראוי הוא לעשות פרי.
מידת גזירה שווה, המשווה ומחברת ויש לה הכח המיוחד לגזור ולשבר את הקליפות, היא נאותה ללימוד על ערלה שהיא באותו מקום, מערלת העץ ופירותיו שעניינה שבירת המחסומים על מנת להתחבר לקדושה.

---

 

¹ מורה נבוכים חלק שלישי פרק מ"ט:
וכן המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר.
וכבר חשבו כי המילה הזו היא השלמת חיסרון בבריאה, ומצא כל מפקפק מקום לפקפק ולומר, היאך נעשו הדברים הטבעיים חסרים עד שיצטרכו להשלמה מבחוץ, עם מה שיתבאר מתועלת אותו העור לאותו האבר.
ואין המצווה הזו להשלמת חיסרון הבריאה, אלא להשלמת חיסרון המידות, ואותו הנזק הגופני הנעשה באבר זה, הוא המטרה, אשר לא יתקלקל בו מאומה מן הפעולות שבהן יציבות האדם, ולא בטלה בה ההזרעה, אבל פחתה בה הלהיטות והתאוותנות המופרזים מכדי הצורך.
והיות המילה ממעטת כוח הקישוי, ואפשר אף מיעוט ההנאה, הוא דבר שאין בו ספק, כי האבר כאשר הוטף ממנו דם והוסר המגן שלו מראשית גדילתו, אין ספק שהוא נחלש . ובפירוש אמרו חכמים ז"ל, הנבעלת מן הערל קשה לפרוש.
וזהו הגדול בסיבות המילה לדעתי. ומי החל במעשה זה? הלא אברהם אשר נתפרסם מפרישותו מה שכבר הזכירו חכמים ז"ל, באומרו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את.
² הטעם העתיק של המילה, המעטת תאות המין, הוא חובק כללים רחבים של המדע. קשר הברית, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, של דעת אחדות ד', הקשור במילה, משולב הוא עמה קשר עצמי.
מבשרו יחזה אדם אלוה. אם יש באדם כח לאחד את כל כחות נפשו וכל נטיותיו למטרה שכלית ומוסרית אחת, כבר רואה הוא את האחדות בעולמו הפנימי, והאחדות של העולם הכללי מתבררת אצלו יותר ויותר. וכשהוא מוצא שכחותיו פרודים הם, כשאינו יכול לצייר שלטון כללי על נטיותיו ותאותיו, אז מחליט הוא, שהעולם הגדול כמוהו מפורד הוא גם הוא, ושאין אחדות במציאות.
התאוה המינית כוללת בעצמותה, ובסעיפי התאות החמריות הדמיוניות והרוחניות הכלולים בה, את החלק היסודי מכל הנטיות כולן. אם היא עומדת באדם במצב כזה, שהרוח האצילי שבו יוכל לעלות גם עליה להקיפה, לאחדה עם כל המון הכחות הגשמיים והרוחניים שבאדם למטרה אחת מוסרית עליונה, אז האחדות מתגלה בעצמותו, וגילוי האחדות האלהית מתחזה בו בבשרו.
השיקוע של רוח האדם בתוך תאות המין עד לכדי צלילה גמורה, עד לכדי אוטם האידיאליות והמוסריות בחוגה, גרמה את תכונת הערלה. והמעמד הפתלוגי הזה הוא נושא עליו בגויה את האימוץ של נטיה זו בצורתה היוצאת מחוג האידיאליות והמסירה המוסרית המגמתית.
מובן הדבר, שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כח דוחף להנתקתה של תאות המין מן האידיאליות, שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. ולפי זה לכל הנטיה כולה אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה את דרכה.
לא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית, של וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית.
ואם ירד טבע הבשר ויצר לב האדם עד כדי התפתחותה של הערלה, הנה יסול לו האדם את דרכו האצילית בתיקון ברית קודש, על ידי המילה, ואז ימצא את כל כחותיו נטויים למטרה כללית אידיאלית קדושה, ומבשרו יחזה אלוה, ויקדש את קדוש ישראל, ד' אחד.
³ סוכה מ"ב ע"א: "תנו רבנן: קטן היודע לנענע… יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? – אמר רב המנונא: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"."

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *