מגילה (י"ח ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
מהדורה קמא של הלימוד. למהדורה תניינא לחץ כאן.
המשנה במגילה אומרת (פ"ב מ"א):
קראה על פה לא יצא
והגמ' (י"ח:) אומרת:
קראה על פה לא יצא: מנלן אמר רבא אתיא זכירה זכירה כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתב זאת זכרון בסֵפֵר מה להלן בסֵפֵר אף כאן בסֵפֵר וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיון בעלמא לא סלקא דעתך (דכתיב) זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה.
וכתב האשכול (הלכות חנוכה ופורים):
ושמעת מהאי שמעתא דזכירת עמלק נמי ספר בעי דאי האי לא בעי בספר, מקרא מגילה נמי לא בעי ספר דהא אתיא זכירה מזכירה דעמלק.
והראב"ן כתב על מסכת מגילה:
קראה על פה לא יצא [יח.] אתיא זכירה זכירה כתיב הכא נזכרים ונעשים וכתב התם כתוב זאת זכרון בספר מה להלן בספר אף כאן בספר זכירה דהתם מנלן דקריאה הוא דכתב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה קריאת פרשת עמלק.
הלימוד הוא במידת גזירה שוה שהיא בחינת תפארת הממזגת חסד ודין, ימין ושמאל.
ננסה לבאר את הענין.
הגר"א בביאורו לספרא דצניעותא בראשית דבריו, בבארו הביטוי
ספרא דצניעותא ספרא דשקיל במתקלא
מבאר את המילה "ספרא" ע"פ הנאמר בספר יצירה:
וברא את עולמו בסֵפֵר סֵפֵר וספור
ומבאר הגר"א:
סֵפֵר בב' פעמים (בספר יצירה שנאמר שם סֵפֵר סֵפֵר וספור שסֵפֵר נאמר ב' פעמים). אחד כשכותב ונתגלה מחשבתו בעולם אבל עדיין סתום הסֵפֵר. ושני כשקורין הסֵפֵר אז נתגלה.
שני הספרים הם "חכמה" ו"בינה", ימין ושמאל והמתקלא, היינו המשקל, הוא המכריע ביניהם. וזו לשון הגר"א שם:
כל האצילות תולה במשקולת (שהוא ביאור למתקלא) בכף מאזנים כמו שכתוב בספר יצירה בסֵפֵר וסֵפֵר וסיפור שהן חכמה בינה ודעת. והם שלש אמות א"מ"ש – חכמה מים. בינה אש. ודעת במקום הכתר אויר רוח מרוח… מים חסד. אש גבורה. אויר ממוזג בין חום לקור מכריע בנתיים…
עיי"ש עוד בדבריו.
אף כאן בסוגייתנו דורשים את הכתוב "כתוב זאת זכרון בספר". "כתוב זאת" זה בחינת הספר הראשון שהוא הכתיבה. "זכרון בספר" זו בחינת הספר השני שהיא הקריאה בפה מתוך הספר.
הכתיבה היא בחינת חכמה שזו עצם התגלות המחשבה והזכרון בספר הוא בחינת בינה, שאז מתגלה המחשבה לאחרים.
הלימוד בג"ש מתבסס על כך שמגילת אסתר ניתנת לידרש והרי היא כאמיתה של תורה.
זו שיטת רב בירושלמי פ"א ה"א:
ר' חלבו ר' חונה בשם רב "והימים האלה נזכרים ונעשים", נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה. זאת אומרת שמגילת אסתר ניתנה להידרש.
הן מגילת אסתר והן פרשת זכור נקראים מתוך ספר. לימוד זה שייך במיוחד להנהגת גזירה שוה
שהנהגתה בתפארת שהיא בחינת תורה שבכתב – ספר.
הלימוד בגזירה שוה ע"פ ביאור האר"י הוא בהנהגה הממזגת וממתקת את הדין. יש בתפארת נטיה לצד החסד. לימוד גדול יש מכאן להבנת משמעות הענין שזכירת עמלק היא דווקא מתוך ספר התורה.
המשנה בתחילת פרק שני אומרת:
הקורא למפרע לא יצא. קראה ע"פ, קראה תרגום, בכל לשון לא יצא
בירושלמי למדו את הכל הדינים הללו מהמילה "ככתבם".
נדמה שיש משמעות עמוקה ללימוד זה.
הרב קוק בעולת רא"יה על ברכת "ולמלשינים אל תהי תקווה" אומר:
"אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה" (ברכות כ"ח). כל הברכות של התפילה, שהן מלאות חסד ואהבה, ראוי לתקנן כל חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אבל ברכה זו של התפילה, שבתוכה אצורים דברים של שנאה ומשטמה, והאדם באשר הוא אדם, אי אפשר כלל שלא תמצא בקרבו איזו שנאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, צריכה היא לבוא דווקא ממי שכולו טהור וקדוש לה', שתכונת השנאה הטבעית אין בלבבו כלל. ורק מפני שעל ידי תקלתם של הרשעים המכשילים מחוסרת ההתגלות של התכלית הכללית, יעתר אל ה' להדוף אותם. אבל אם יישאר בלבבו איזה רגש כל שהוא של שנאה מפני ההתנגדות הטבעית, אף שהיא קודש לה' בהתחלתה, מכל מקום תגבר בלב להיות גם כן לשנאה טבעית חוץ משורת הכוונה האמיתית. על כן עמד שמואל הקטן ותִקנה ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא אשר דרש תמיד: "בנפול אויבך אל תשמח", והסיר מלבבו כל רגש שנאה גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים לא תמצא בה כי אם רגשת לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי.
הקריאה ככתבה מתוך ספר מפגישה אותנו עם זכרון עמלק ושאיפת מחייתו מן העולם הבאים ממקום קדוש וטהור, בלי שמץ של הוספת שנאה ונקמה אישית. יש בזה בחינה של מיתוק הדין. על כן יש לומר שהלימוד בגזירה שוה בא ללמדנו את הערך הגדול של זכרון עמלק מתוך ספר שהוא ממזג וממתק את הדין.
לעומת זאת דעת שמואל שמגילת אסתר נאמרה לקרות ולא ליכתב "אלא לגורסה על פיה ולקרותה" (רש"י) משלא ניתנה ליכתב אף לא ניתנה לידרש ולא דרשינן גזירה שוה וממילא מצות זכירת עמלק אינה מתוך ספר התורה (מדאורייתא) אלא מצוותה מן התורה לעורר הנפשות תמיד לשנוא את עמלק ולא לשכוח איבתו ושנאתו.
אכן הרי"ף לא הביא הגמרא בדף י"ח על "קראה על פיה לא יצא" ולא פסק את הדין שמן התורה יש לקרוא פרשת עמלק מתוך ספר. בעקבותיו הלך הרמב"ם בספר המצוות, מצוה קפ"ט:
המצוה הקפ"ט – הציווי שנצטוינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק שקדם אותנו ברע, שנאמר את זה בכל זמן וזמן ונעורר את הנפשות בדברים להלחם בו, שנקרא את בני האדם לשנאו כדי שלא ישכח הדבר ולא תחלש שנאתו ולא תימעט בנפשות במשך הזמן, וזה אמרו יתעלה: 'זכור את אשר עשה לך עמלק' (דברים כ"ה, י"ז). ולשון ספרי: 'זכור את אשר עשה לך עמלק – בפה, לא תשכח – בלב'. כלומר אמור דברים בפיך שיביאו בני אדם לכך שלא תסור שנאתו מן הלב ולשון ספרא 'זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבבך? כשהוא אומר לא תשכח, הרי שכחת הלב אמורה: הא מה אני מקיים, זכור? – שתהא שונה בפיך'. הלא תראה איך עשה שמואל הנביא כשבא לקיים מצווה זו: שהוא זכר תחילה ואח"כ צווה להרגם, והוא אמרו: 'פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל".
ובהלכות מלכים פ"ה ה"ה:
וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר "זכור את אשר עשה לך עמלק", מפי השמועה למדו "זכור" בפה, "לא תשכח" בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.
המחלוקת בין האשכול לבין הרמב"ם היא, אפוא, האם זכירת עמלק עניינו "ספר" בחינת תורה שבכתב שזה מיתוק הדין ומיזוגו – כדעת האשכול שפסק כרב או שעניינה לעורר הנפשות לשנאה שזו בחינת תורה שבע"פ הבא לידי ביטוי באמירת דברים ובשנאה נפשית של עמלק שזו דעת הרמב"ם שפסק כשמואל.