סנהדרין ס' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
נאמר במשנה לעיל (נ"ה ע"ב):
המגדף אינו חייב עד שיפרש השם… אלא מוציאין כל אדם לחוץ שואלין את הגדול שביניהן ואומר לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין.
ובגמ' (ס' ע"א):
"ולא מאחין" מנלן אמר רבי אבהו אתיא קריעה קריעה כתיב הכא קרועי בגדים וכתיב התם ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים ממשמע שנאמר ויקרעם לשנים איני יודע שהן קרעים ומה תלמוד לומר קרעים מלמד שהן קרועים לעולם.
עי' מה שכתבנו במועד קטן כ"ו (ע"ב).
ויש להוסיף שהמגדף שאומר את השם יש בזה בחי' מיתה. עי' באורות התשובה פ"א, ד':
… ההויות מתגלות בתור ירידה מאלהיות לעולמיות, – שהיא כמו השפלה ו"מיתה" נוראה…
ובהערות שם:
שסבת הסתלקות שפעו ואורו ייקרא לה מיתה.
לומר את השם באופן של חולין ועוד יותר באופן של מגדף, הוא בחי' של ירידה מאלוקיות לעולמיות.
אמנם הפגיעה היא רק בחיצוניות, בדרך שבה אנו פוגשים את הדברים. על כן קורעין את הלבושים החיצוניים, לומר לך, שיש חיסרון וקריעה בעולם. הקרע אינו ראוי לאיחוי, כיון שהחיסרון, אין לו השלמה.
אכן בפנימיות המציאות בוודאי שאין חיסרון ואין פגע.
על כן הלימוד הוא בגזירה שוה. גזירה היא קריעה. גזירה שוה היא גזירה הקליפות החיצוניות. הפנימיות שוה היא לעולם ובה אין חיסרון.
גזירה שוה מבטאת את שתי התנועות הללו. את הקריעה של הלבוש החיצוני, ואת האמירה שאכן רק בלבוש החיצון יש פגע, ולא כן בפנימיות ובנשמה שם הכל נשאר שוה והשיווי אינו משתנה.