שבת (ל"ג ע"א) – לימוד מגזירה שוה
שבת ל"ג ע"א:
בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין שנא' (ויקרא כו) ואם באלה לא תוסרו לי אל תקרי באלה אלא באלה וכתיב (ויקרא כו) והשלחתי בכם את חית השדה וגו' וכתיב בשבועת שקר (ויקרא יט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ובחלול השם כתיב (ויקרא כב) ולא תחללו את שם קדשי ובחלול שבת כתיב (שמות לא) מחלליה מות יומת ויליף חילול חילול משבועת שקר:
אין חילול אלא במקום שיש בו קודש.
שם ה' הוא נושא את הקדש, ומשפיע אותו על מקום שחל בו שם ה'. כך שבועה בשם ה' בהיותה שבועת שוא ושקר הוא חילול ה' וכך גם חילול ה' בעצמו הוא במקום שיש קידוש ה' "ולא תחללו את שמי ונקדשתי בתוך בני ישראל".
גם הביטוי תשמישי קדושה (מגילה כ"ו ע"ב) הוא אותם חפצים ששם ה' עליהם ועל כן אינם רק תשמישי מצוה שקדושתם רק מכח היותם חפצי מצוה. קדושתם של תשמישי קדושה באה משום שם ה' הנמצא בהם, מלבד היותם משמשים למצוה. על כן אינם נזרקים אחר קיום המצוה.
מכאן נלמד לקדושת השבת. כיון שנאמר בה "מחלליה מות יומת" מבינים אנו שאף כאן יש את שם ה' הקובע קדושה לשבת ועל כן יש בה חילול.
כך אמרו בזוה"ק (ח"ב פ"ח ע"ב):
מהו שבת, שמא דקודשא בריך הוא, שמא דאיהו שלים מכל סטרא.
על כן השוו שבועת שווא ושקר, חילול השם וחילול שבת בגזירה שוה, שכן שלשתם קשורים לחילול שם ה'.
שם ה' שהוא בתפארת1 שייך לגזירה שוה2 כמו שכבר ביארנו3.
ועיין משך חכמה ויקרא4 ויש לומר שהרי נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כ"ח) שם ה' אשר על האדם הוא השומר עליו מפני חיות רעות ומפני האומות עמי הארץ.
כאשר אדם מחלל את שמו יתברך ושם ה' אינו נקרא עליו או אז מתנפלות האומות ומתנפלות החיות על ישראל.
העברות שנאמר בהם לשון חילול, הן העברות הגורמות לשם ה' שיסתלק מעל האדם ומעל הצבור חלילה. משותפות הן עבירות אלו והושוו בגזירה שווה המבטאת את קישורן המיוחד לשם ה'.
1 עי' לשון האר"י בגזירה שוה: "פעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".
2 זה לשון שערי אורה (שער ח' ספירה שישית): "אבל שם ה' יתברך שהוא קו אמצעי נקרא תפארת".
ובספר הפרדס לרמ"ק (שער כ"ג פ"ו): "כבר התבאר שם בן ד' (אותיות) הוא תפארת".
ובספר התניא (אג' קודש פ' י"ב): "מדת הרחמים הנקראת בשם תפארת בדברי חכמי האמת לפי שהיא כלולה מב' גוונין לובן ואודם המרמזים לחסד וגבורה ולכן סתם שם הוי' ב"ה שבכל התורה מורה על מדת התפארת".
3 עי' ג"ש ה' ה' בירושלמי ברכות פרק שביעי.
4 (כ"ו, כ"א): "זה כוון על חילול השם יתברך. וכתיב "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ", ואמר סוף שבת קנא, ב: אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה. לכן כמו שחללו השם בשבועות שוא ושקר, וחללו השבת, ועשו מקדושת שמו יתברך חולין חלילה, לכן נתחלל כבודם אצל החיות ונדמו כבהמות, ונתחלל יקרת האדם וכבודו אצל חית הארץ – וזה "כחטאתיכם". ויעויין פרק במה מדליקין ל"ב."