מועד קטן כ"ו (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
מועד קטן כ"ו (ע"א):
…ולא מתאחין מנלן אתיא קריעה קריעה.
עי' בדקדוקי סופרים ובהערות שם ובריטב"א ובהערות המו"ל (בהוצאת מוסד הרב קוק).
לימוד קריעה בג"ש יש בו משום מיתוק הדין. ג"ש היא מיתוק כמבואר בהקדמת ג"ש1 ועי' מה שכתבנו בג"ש "רשע" "רשע" בסנהדרין ועוד2.
עוד יש לומר שגזירה שוה עניינה הוא חיבור3 כספירת התפארת שעניינה חיבור. לימוד קריעה קריעה בג"ש נראה בפשטות כשני הפכים. י"ל שהקריעה הנעשית בבגד מבטאת שהעולם החיצוני נקרע והתנתק. הלימוד בג"ש דווקא על אלה שאינם מתאחים מלמדנו שבפנימיות החיבור קיים ולא נפגע.
קריעה על מת מבטאת שהבגד נקרע אבל בפנימיות עדיין החיבור קיים. המות הוא תגבורת החיים4 ורק כלפינו ומבחינת החיים יש חוסר ופגיעת הדין. הקריעה שאינה מתאחה מבטאת אבדן למציאות העולמית והלימוד בגזירה שוה מבטא את החיבור שנשאר בפנימיות החיים.
גם "ברכת השם" (בלשון נקיה) פוגמת רק בחיצוניות המציאות. שם השם בעצמותו אינו משתנה חלילה ואין אדם אשר יאמר דבר בפיו ויפגע חלילה בשם ה'. גם על ספר תורה שנשרף נאמר "גוילין נשרפין ואותיות פורחות"5, ביטוי המלמד שאין האש יכולה לפגוע באותיות התורה הקדושה.
גם בקדושת המקדש וירושלים נקבע להלכה שקדושתן קבועה אף בחורבנן "ושכינה אינה בטילה". הקדושה הפנימית נשארת קבועה ונצחית ואינה נפגעת כאשר החיצוניות נפגעת.
מקדש וירושלים קדושתן קיימות וקידשו לשעתן וקידשו לעתיד לבוא וקדושת ירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטילה (לשון הרמב"ם).
כן גם בערי יהודה בחורבן קדושה ראשונה שבהן נשארת והיא הקדושה העצמית הפנימית שאינה נפגעת.
1 עי' כאן במבוא לגזירה שוה.
2 עי' כאן בדוגמה על סנהדרין י' (ע"א).
3 עי' כאן במבוא לגזירה שוה.
4 אורות הקודש ח"ב, עמ' ש"פ: "המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. מתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מות. מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, 'על כל נפשות מת לא יבא', 'לנפש לא יטמא בעמיו'".
5 עבודה זרה י"ח (ע"א).