שבת (קל"א ע"א) – לימוד מגזירה שוה
הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ האר"י.
שבת קל"א (ע"א):
אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן לא לכל אמר ר' אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת שהרי שתי הלחם חובת היום הן ולא למדן ר"א אלא מגזירה שוה דתניא ר' אליעזר אומר מניין למכשירי שתי הלחם שדוחין את השבת נאמרה הבאה בעומר ונאמרה הבאה בשתי הלחם מה הבאה האמורה בעומר מכשירין דוחין את השבת אף הבאה האמורה בשתי הלחם מכשירין דוחין את השבת.
והשווה ירושלמי פרק י"ט (ה"א):
משנה רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגולה ובסכנה מכסהו ע"פ עדים ועוד א"ר אליעזר כורתין עצים לעשות פחמים לעשות ברזל כלל א"ר עקיבה כל מלאכה שאפשר לה לעשות מע"ש אינה דוחה את השבת מילה שאי אפשר לה לעשות מערב שבת דוחה את השבת:
גמרא א"ר יוחנן הוינן סברין מימר בכל הדברים חלוק רבי אליעזר. ממה שצריך ר' אליעזר לדרוש ביכורין. מה ביכורין שנאמר (ויקרא ב) בעומר דוחין השבת. אף ביכורין שנאמר בשתי הלחם דוחין את השבת. הדא אמרה לא בכל הדברים חלוק ר"א. ולמה צריך ר"א לדרוש ביכורין ביכורין אלא על ידי שעיקר דחייתן שבת ומכשיריהן מלאכה.
בבבלי הגזירה שוה "הבאה" "הבאה" ובירושלמי "ביכורים" "ביכורים". נראה פשוט שההבדל הוא בין חפצא לגברא. שהבבלי הלומד מ"הבאה" מדבר בגברא ובירושלמי הלומד מ"ביכורים" מדבר בחפצא.
בבבלי לומדים שההבאה אל המקדש היא המקדשת והגורמת שמכשירין דוחין את השבת.
בירושלמי לומדים שהיותם ביכורים היא הגורמת לקידושם. עוד בהיותם בשדה ומיועדים למנחה הם נחשבים לקודש. בבבלי הגברא המביא הוא העושה את הקדושה ובירושלמי אדמת הקדש היא הגורם1.
העומר ושתי הלחם הם הראשית והאחרית של ספירת העומר.
העומר פותח ושתי הלחם מסיימים בחג השבועות.
יש כאן עליה איטית מן העומר הבא מן השעורים שהוא מאכל בהמה אל שתי הלחם שבא מן החיטים שהם מאכל אדם.
לא דבר ריק הוא שהגזירה השוה באה במילים "הבאה" "הבאה", או "ביכורים" "ביכורים".
החידוש הגדול בעומר ובשתי הלחם שהם באים מן השדה לבית המקדש – לגבוה. העומר הבא משעורים הבונים את הגוף הבהמי ושתי הלחם הבאים מן החיטים הבונים את הדעת השכלית. הספירה הקושרת את העומר ושתי הלחם מחברת ביניהם וממזגת אותם ועושה אותם לגוף קדוש אחד, למציאות אחת של קדושה.
על כן באה גזירה שוה משוה את העומר ושתי הלחם, וממזגת אותם.
כך כותב הרב בדבריו לחג השבועות (עולת ראי"ה ח"ב):
… וישראל מתעלים להיות סגולה מכל העמים, ונשמתם של ישראל נראות בבהירותן הצחצחה, והאהבה והחיבה היתירה לכל נשמה ונשמה מישראל, לכל אחד בפני עצמו, מתגדלת לאין קץ, ממש כל אחד מישראל הוא מתגלה בתפארת עליונה…
אי אפשר לעולם לסבול את האור של שיר השירים בשבועות, מוכרחים להסתיר את גודל היקר ברות. השמחה והתענוג מתאחדים בהרכבה ממוזגת, מאוחדת ומורכבת ברב שלום ונועם עליון…
הגבהנו את היסוד של נפש הבהמית שלנו ושל כל העולם כולו, אז בצאתנו ממצרים, לאט לאט… מתחילים אנו עם העומר, מאכל הבהמות, המקור שהם שואבים ממנו כח החיים שלהם – ונפשנו הבהמית ונפש העולם כולו מתרוממה, לאט לאט מתרוממת, מִטַּהֶרֶת מטומאתה, מזדככת ומתעלה, יוצאת מצורת בהמה לקבל אור צורת אדם, יוצאת מתכונת שעורים לתכונת חיטים.
1 השווה למח' בבלי וירושלמי ברגל נאמנים (ע' ארץ חיים עמ' 33). הנצי"ב בחגיגה ביאר שהבבלי למד שעיקר היא האסיפה של האנשים והירושלמי למד שעיקר היא קדושת העיר.