פסחים ע"ה (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
פסחים ע"ה (ע"א):
והא גבי בת כהן דכתיב באש תשרף ואמר רב מתנה פתילה של אבר היו עושין לה שאני התם דאמר קרא "באש תשרף" תשרף לרבות כל שריפות הבאות מן האש וכל שכן אש עצמה ונקיף לה חבילי זמורות ונקלה אתיא "שריפה" "שריפה" מבני אהרן מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים.
ועי' סנהדרין נ"ב (ע"א) במשנה:
מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.
ובגמרא:
מאי פתילה אמר רב מתנה פתילה של אבר מנא לן אתיא "שריפה" "שריפה" מעדת קרח מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים.
בהמשך שואלת הגמ':
ונילף מפרים הנשרפים מה להלן שריפה ממש אף כאן שריפה ממש.
ועונה הגמ':
מסתברא מאדם הוה ליה למילף שכן אדם חוטא נשמה פיגול אדרבה מפרים הנשרפים הוה ליה למילף שכן מכשיר לדורות הנך נפישין מאן דיליף מעדת קרח מאי טעמא לא יליף מבני אהרן ההוא שריפה ממש הואי ונילף מינה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה וכי מאחר דאיכא דרב נחמן גזרה שוה למה לי אי לאו גזרה שוה הוה אמינא שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא כלל ואי משום ואהבת לרעך כמוך לפיש ליה חבילי זמורות כי היכי דלישרוף לעגל קא משמע לן.
נראה שעצם ההו"א ללמוד מפרים הנשרפים שאינה ענש אלא עבודת הקרבנות, מלמדת על דין השריפה וצורתה שיש בה בחינה של תיקון והעלאה לגבוה.
בחי' זו באה לידי ביטוי בעצם הלימוד בגזירה שוה שריפה שריפה שהיא בחינה של מיתוק הדין1.
ענשי התורה בכלל וענש שריפה בפרט לא בא להשחית החוטא כי אם לתיקונו ותיקון עולם.
בסוגיין שלומדים בת כהן מבני אהרון בודאי י"ל שהשריפה באה לבטא שחטאם של בני אהרון לא היה חטא גוף רגיל שנכנסה בהם רוח שטות של תאוה. נדב ואביהו היו מגדולי הדור. קרבתם היתרה לה' היא שגרמה למותם. על כן מתאימה להם שריפת נשמה וגוף קיים, ללמדנו שהפגם אינו בגוף כי אם בנשמה.
אף בת כהן י"ל שמצד מידת החסד של הכהן באה הזנות, שהיא סיגי החסד, בחי' "חסד הוא", המתבטא בעריות שאינן יודעות גבולות (הבאים מצד הדין והגבורה).
גם מידת ג"ש באה למזג ולקבע את גבולות החסד והדין וגם "שריפה"2 שניהם מבטאים את מידת הדין הממותקת.
ועי' בסוגיית נותר מה שכתבנו ששריפתו באה דווקא משום שהיה קדוש "ונפל" ממדרגתו, שאז הנפילה היא למקום שאין לו תיקון אלא שריפה. אף כאן י"ל שגם נדב ואביהו שהיו בקדש וגם בת כהן שמקורה בקדש כשנפלו, לא חוזרים להיות כאחד האדם כי אם מיתתם בשריפה. ודו"ק.
1 עי' במבוא לגזירה שוה. ועי' עוד בני יששכר (מאמרי חדש אלול – מאמר ב): "כשילמוד אדם גזירה שוה מעורר מדת רחום, וכן באינך, והנה כשיש לאדם ח"ו עונות ונגזר כנ"ל, הנה בלמדו גזירה שוה מעורר מדת רחום, ומדת רחום זה סגולתה והוא רחום יכפר עון ולא ישחית [תהלים עח לח], אפילו כשנגזר ח"ו השחתה על שונאי ישראל, במדת רחום יכפר עון ולא ישחית".
2 עי' ירושלמי סוף פרק חמישי תרומות בדברי ר' יוחנן: "א"ר אבא בר יעקב בשם רבי יוחנן אם באת הלכה תחת ידך ואי אתה יודע אם לתלות או לשרוף לעולם הוי רץ אחר השריפה יותר מן התלייה שאין לך חביב בתורה יותר מפרים הנשרפי' ושעירים הנשרפין והן בשריפה".