יומא כ"ד (ע"א) – לימוד מגזירה שוה

הרב יהושע ויצמן
ה׳ באב ה׳תש״מ
 
18/07/1980

י"ג מידות

יומא כ"ד (ע"א)

בעי רבי אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין ילפינן לה תא שמע דתני רבי חייא נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו אף כאן.

בתחילה לא חשבו ללמוד מקמיצה כיון שאינה שיעור של הרמה כי אם פעולה. לבסוף למדו מקמיצה כיון שהבינו שיש כאן שיעור "מלא קומצו" והוא שיעור אובייקטיבי ולא רק נובע מפעולת הקמיצה עצמה.
הקמיצה בצורתה יש לה בחינה של דין. המידה המדוייקת "לא פחות ולא יותר" והיותה מלאכה קשה שבמקדש משייכת אותה לצד הדין.
אלא שבאה היא על ידי הכהן ואיש החסד כנאמר בתיקוני זהר (קכ"ד:)

וקמץ הכהן וכהנא איהו לימינא.

הכהן איש החסד קומץ מן המנחה ומחבר אותה אל ידו ממש. בכך קושר הוא את הקומץ אל שרשו, על ידי מידת החסד שהיא מידת הכהן, ואחר מקטירו על גבי המזבח.
הגמרא מחפשת מקור לשיעור תרומת הדשן. אף הרמה זו מבקשת לתקן ולקשור את הדשן אל השרש ובכך לקדשו.
הדשן לכאורה הוא פסולת הנעשית מן הקרבנות. אף על פי כן קוראת התורה להסרתו "תרומת" הדשן.
על כן למדו "והרים" "והרים" כשם שהקומץ נחשב "תרומה" כך גם הדשן, וכשם שחיבורו של הקומץ אל הכהן פועל פעולתו עליו לקשרו אל שרשו כך גם בתרומת הדשן שעור מלא קומצו מבטא חיבורו אל הכהן.
תרומת הדשן וקומץ המנחה שני דברים שונים הם. הקומץ נקטר על גבי המזבח ותרומת הדשן היא הרמתו מעל המזבח אחרי שעשה פעולתו שנשרף על גבי המזבח.
בכח גזירה שוה שהיא בתפארת, מידה הממזגת ומכרעת בין הצדדים השונים זה מזה, אנו משוים את תרומת הדשן לקומץ המנחה. בשניהם נאמר "והרים" ומכאן נלמד על הקשר הפנימי ביניהם1.


1 ועיין מה שכתב הרב קוק על תרומת הדשן בעולת רא"יה (ח"א קכ"ג):
"הפעולה ששלהבת אש הקודש עושה על תכונת האדם בעת מפעלה, היא נעלה מכל אורח חיים טבעיים וחברותיים של האדם. כל זמן שהפעולה היא על המזבח, הרי היא מתעלה מכל דוגמא אנושית, ואי אפשר שיתנהג על ידה העולם האנושי במפעליו הקבועים. וכדי לרשם את הרושם של השארת השפעת הקדושה על תכונת המזג והרוח החמרי שבגויה, גם באורחות החיים שרק סמוכים הם לתוכן הקודש בהיותם ישרים, אבל לא על המזבח בעצם מושג הקודש הוא המקום שלהם, כדי לתמם חזון קודש אוצר חיים זה, "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח", להיות שם שמור וגנוז עומד ברושם קדושתו, בלא הפרעה, ואע"פ שנעשה מצותו בקדושתו הוא עומד, "ושמו – שלא יפזר" (פסחים כו)".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן