שבת פ"ו (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
שבת פ"ו (ע"ב):
… ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום.
כשם שלומדים מ"זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" שהזיכרון מתחיל מעיצומו של יום, ומכאן למדו שגם "זכור את יום השבת לקדשו" התחיל בעיצומו של יום השבת ומתן תורה בשבת היה, כך לומדים מ"זכור את יום השבת לקדשו" שצריך להמשיך את הזיכרון בסיפור הדברים באותו יום ועל כן "זכור את היום הזה" מלמד ש"מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצריים, בליל חמישה עשר בניסן שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם" (שמות יג,ג), כמה שנאמר "זכור את יום השבת" (שמות כ,ז)". הרמב"ם למד מן השבת שהביטוי זכור הוא הזכרת דברים" (פ"ז חמץ ומצה ה"א).
שני הלימודים קשורים זה בזה. למדנו מכאן שתוקפו של זכרון הוא שאותו רושם עז שהיה בעיצומו של יום כשהיו דברים לראשונה, ישאר לדורות ובכל עת יהיו הדברים כחדשים.
זו לשון הרב בעולת ראי"ה (ח"א עמ' ר"א):
"זכרו נפלאותיו, אשר עשה מופתיו ומשפטי פיהו" זכר השם בא בהדרגה להיות הולך ומתעלה בלב כל דורשיו באמת… והרושם הזה, שכל המציאות היא בכללה מפלאות מעשי תמים דעים, צריך הוא שלא ישכח מן הלב מרוב הרגילות. על כן צריכים אנו להשתמש בכשרון של הזכרון המחיה את רשמי הקדש בהמשכתם באותה המדרגה של חיוניותם שבעת הכושר של הופעתם מחדש. "זכרו נפלאותיו אשר עשה".
הלימוד בגזירה שוה בא להדגיש את הקשר של שבת דמתן תורה דווקא לישראל. הנהגת מידת גזירה שוה היא במידת תפארת המיוחדת לישראל. "תפארת ישראל". על כן הדגישה הגמרא:
דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל.
ואף בפסוק המלמד על עיצומו של יום נאמר:
ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה.
לא בכדי העתיקה הגמרא את המילים "ויאמר משה אל העם" הדברים המיוחדים הם לישראל אף כי שבת דמעשה בראשית לכאורה שייכת לכל העולם כולו "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש", מכל מקום שבת דמתן תורה שייכת לישראל. במתן תורה נצטוו ישראל על השבת והרי היא אות "ביני ובין בני ישראל" "ולא נתתו לגויי ארצות" נתינת תורה לישראל בשבת באה להדגיש את שייכותה הבלעדית של השבת לישראל. על כן נצטוו בעשרת הדברות במתן תורה על השבת. הצווי על שבת שניתן בעיצומו של יום השבת בעיצומה של נתינת תורה לישראל בא ללמדנו על הקשר העצמי שבין השבת לישראל.
על כן למדו שניתנה תורה לישראל בשבת במידת גזירה שוה המיוחדת לתפארת ישראל.
ועי' פסחים קי"ז ובמש"כ שם.