פסחים קי"ז (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
פסחים קי"ז (ע"ב):
אמר רב אחא בר יעקב וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום כתיב הכא למען תזכר את יום וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו.
בפשטות דרשו חז"ל ש"זכור את יום השבת לקדשו" היינו להזכיר את יום השבת בפה ומכאן למדו על חיוב מצות קידוש בשבת.
הרמב"ם בפ"ז ה"א מהלכות חמץ ומצה למד משבת על סיפור יציאת מצרים במה שנראה כגזירה שוה.
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר (שמות י"ג) "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" כמו שנאמר (שמות כ') "זכור את יום השבת"
רב אחא בר יעקב מוסיף ללמוד בגזירה שוה שמצוה להזכיר בקידוש היום את יציאת מצרים. ביציאת מצרים ההזכרה בפה מלֻווה בזכרון הלב.
שבת בראשית איננה נמצאת בזכרון הקולקטיבי של האומה שהרי קודם שהייתה אומה כבר הייתה שבת. רק ביציאת מצרים מתחיל הזיכרון הקולקטיבי של האומה. גם על מעשה בראשית אנו יודעים רק לאחר יציאת מצרים, כשקיבלנו תורה ובה סיפור מעשה הבריאה עד לשבת קדש.
כך מבאר החבר למלך כוזר בתשובתו לשאלה על אמונתו:
אני מאמין באלהי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים…
וכן פתח האלוה בדברו אל כל עדת בני ישראל אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אני בורא העולם ובוראכם.
ואחר דברים הללו בתארו את משה רבינו אומר החבר:
נביא זה הוא אשר הסיר פני הלוט מעל העבר בהודיעו איך היתה בריאת העולם…
על כן למד רב אחא בר יעקב שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. הגזירה השוה משוה בין בריאת העולם ויציאת מצרים לומר לך שאותו שברא את העולם הוא שהוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה כהגדרת מצות האמונה על ידי מוני המצוות1.
על כן בקידוש של שבת מזכירין יציאת מצרים שכן היא המקור ממנו אנו יודעים על מקורה של השבת בבריאת העולם.
בריאת העולם והאדם ויציאת מצרים ששיאה הוא במתן תורה, היו שתי ההתגלויות בהן התגלה הבורא לעולם. אל הבריאה אנו מחוברים בסגולה שעברה מאדם ועד אברהם ועד אלינו, ואל יציאת מצרים ומתן תורה אנו מחוברים במסורת העוברת מדור לדור. הגזירה השוה בזכירה מלמדת על התוכן הפנימי המשותף של עצם הקשר שלנו לבורא עולם, קשר המתגלה בסגולתינו הגזעית ובמסורת העוברת מדור לדור.
בריאת העולם שייכת למידת הדין המתבטא בשם אלוקים:
בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ.
ומתן תורה הוא במידת הרחמים – בשם הוי' ב"ה – כמבואר בפסוק הראשון של עשרת הדיברות:
אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.
הגזירה השוה משוה ביניהם וממזגת אותם לכלל זכרון אחד המשותף לשניהם.
ועי' מש"כ בשבת פ"ו בסוגיית לכולי עלמא לא פליגי שבשבת ניתנה תורה ולמדו ג"ש "זכור" "זכור" ושם ביארנו שהג"ש מצד תורה וישראל שלכאורה שבת בראשית עניינה שייך לכל העולם ולא רק לישראל, ואעפ"כ השבת היא אות בין ישראל לקוב"ה, והיא שייכת לאומה הישראלית וזה החידוש ש"בשבת ניתנה תורה לישראל" "לישראל" דייקא.
ואף בסוגיין י"ל שהשבת הלא מצד מקורה שייכת לכלל העולם, ואעפ"כ לא ניתנה אלא לישראל ועל כן צריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש להדגיש עניינה הלאומי הישראלי והתורני.
"ישראל" ו"תורה" שניהם בהנהגת התפארת. "תפארת ישראל" "והתפארת זו מתן תורה" ועל כן שייכים הם להנהגת גזירה שוה שאף היא בתפארת.
עוד נראה בביאור הג"ש שיום השבת נותן משמעות לכל הימים וקובע להם מטרה.
במכילתא (שמות כ', ח') אמרו:
זכור את יום השבת לקדשו… לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת.
אנחנו מונים כל הימים לשבת. השבת מאחדת את כל הימים למטרה אחת.
כבר אדם הראשון כשהגיע להבנת מושג התשובה אמר מזמור שיר ליום השבת שהיא משמעות העולם.
אלא שעד יציאת מצרים לא קיבלה המשמעות של יום השבת צביון מעשי. יציאת מצרים ומתן תורה שלאחריה הם שקבעו את צורת הזכירה ומשמעותה.
השבת מאחדת וממזגת את הימים כולם למטרה אחת והיא מבטאת את הייעוד אליו חותרת האנושות.
ששת הימים הם ששת ספירות התפארת. השבת היא העושה אותן למהלך אחד הממזג ביניהם ועושה אותן קומה אחת שלימה.
1 עי' רמב"ן ספר המצוות: "עי' רמב"ן ספר המצוות "והטוב בעיני בזה הענין כולו שנמנה אנכי ה' אלוהיך מצוה… וקבלת המלכות הזה שקבלו בסיני הוא באמת מדבור אנוכי… הרי שבארנו פעמים הרבה כי דבור אנכי הוא קבלת מלכותו כלומר האמונה באלוהות, ואמרם "שקבלתם עליכם ממצרים" הוא לאמר שכבר האמינו באלוהות במצרים מאמרו "ויאמן העם" ונאמר עוד "ויאמינו בה'" והאמונה ההיא הזכירם עתה וקבלו אותה עליהם ואמרו עליהן "הן הן" שהאמינו וקבלו עליהם להחזיק האמונה שיש אלוה נמצא והוא המוציא ממצרים כלומר החפץ היכול המחדש. א"כ דבר ברור הוא שדבור ראשון ראוי למנותו מצוה אחת, והיא המצוה להאמין בעיקר".