יומא נ"ב (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י, הרמ"ע מפאנו והרב קוק.
יומא נ"ב (ע"ב):
התניא משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה… ואמר רבי אלעזר אתיא "שמה" "שמה" ואתיא "דורות" "דורות" ואתיא "משמרת" "משמרת".
ופרש"י:
אתיא שמה שמה וכו' – כתיב בארון אשר אועד לך שמה (שמות ל) וכתיב בצנצנת המן ותן שמה מלא העומר (שם טז) ואתיא צלוחית מצנצנת המן.
דורות דורות – כתיב בצנצנת למשמרת לדורותיכם (שם) וכתיב בצלוחית שמן משחת קודש יהיה זה וגו', (שם ל) ואתיא מקלו של אהרן מצנצנת במשמרת משמרת, דכתיב ביה למשמרת לאות לבני מרי (במדבר יז).
שלש הגזירות השוות שייכות לצנצנת המן.
"שמה" "שמה" צנצנת המן נלמדת מארון העדות.
"דורות" "דורות" שמן המשחה נלמד מצנצנת המן.
"משמרת" "משמרת" מקלו של אהרון מצנצנת המן.
הרי ששלשתן ארון העדות שמן המשחה ומקלו של אהרון שוין לצנצנת המן.
צנצנת המן שייכת באופן מיוחד לארון העדות שהרי נאמר (שמות ט"ז, ל"ג):
ויאמר משה אל אהרון קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם.
ופרש"י:
והנח אותו לפני ה' – לפני הארון ולא נכתב מקרא זה עד שנבנה אהל מועד אלא שנכתב כאן בפרשת המן.
פרנסת כלל ישראל הרי היא כצורך גבוה וראויה להיות לפני ה'.
עומר נוסף יש, ממנו אפשר ללמוד את הדבר (ויקרא כ"ג, י'-י"א):
כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן.
וכתב בספר כלי חמדה (הקדמה ד"ה וי"ל עוד):
ומנחת העומר כיון שבאה להתיר לצורך אכילתן של ישראל שנתקדשו בקדושת התורה גם כן דוחה שבת כי זה גם כן בגדר גבוה ודוחה שבת אע"ג שלא אתי משום הקרבן.
נרמז קשר עמוק בזה בין צנצנת המן לארון העדות בג"ש "שמה" "שמה".
בספר מגיד מישרים מביא בשם ה"מגיד" על הפסוק "ושמה לא תעבור":
שמה דהיא אתחברותא ד"שם" עם ה' עלאה והיינו דקאמר ליה "ושמה לא תעבור" כלומר באתרא ד"שמה" דאיהי בינה לא תעבור וגו'.
המילה "שמה" רומזת אל הבינה, שָם ה' עליונה, שהיא ה' ראשונה שבשֵם.
חמישים שערי בינה הם מקור שפע התורה ושפע ברכה. שער החמישים העליון למעלה מן המציאות הטבעית משם ניתנה תורה ביום החמישים לספירת העומר.
עמידת צנצנת המן לפני ה' בצד הארון מלמדת שאף היא בחי' "שמה" ומקור לחם מן השמים אף הוא בעלמא דחירותא עלמא דיובל בשער החמישים. (עי' בערך מן בקהילת יעקב).
זה השווי הפנימי שבין צנצנת המן ובין ארון העדות הנרמזת בגזירה שוה "שמה" "שמה".
ויש להוסיף שהגזירה שוה מבטאת מיזוג בין תורה לבין החיים והמזון המחיה את האדם. מיזוג נפלא בין גשמי לרוחני1.
צנצנת המן שוה בגזירה שוה לשמן המשחה "דורות" "דורות".
כך כתב הרמב"ם על שמן המשחה בפיהמ"ש (כריתות פ"א מ"א):
ודע שלא נעשה ממנו כלל ולא ייעשה זולת מה שעשה משה לאמרו יתעלה "יהיה זה לי" כך בא בקבלה.
כוונת הרמב"ם לגמ' בהוריות:
כולו קיים לעתיד לבוא.
ובספר נצנוצי אור על הגמ' באר שהיא מיוסדת על מה שאמרו חז"ל בויקרא רבה (ב', ב'):
כל מקום שנאמר "לי" אינו זז לעולם.
והביא הרמב"ם דברי חז"ל אלו בספה"מ, עשה קע"ו.
שמן המשחה הוא ביטוי לקדושה האלוקית העליונה המלווה את ישראל. כך גם צנצנת המן מלווה את עם ישראל לדורות.
המן לא היה רק צורך שעה אלא אות הוא לדורות שהלחם הוא מן השמים, ותכלית האכילה היא לקדש ולרומם את המציאות. צורך גבוה.
צנצנת המן שוה גם למקלו של אהרן בג"ש "משמרת" "משמרת".
גזירה שוה זו באה להוציא מלבן של בני מרי הכופרים בהשגחה ומבטלים את התורה2.
גזירה שוה זו באה "לגזור" את המחשבות החיצוניות ולחשוף את הפנים הטהור של האמונה בה'.
לכשתמצי לומר, שלש ג"ש כנגד ג' הנהגות של ג"ש המבוארות על ידי האר"י, הרמ"ע מפאנו והרב קוק.
ג"ש "שמה" "שמה" מתאימה לדברי האר"י המבאר שהנהגת ג"ש היא הנהגת המיזוג. אף כאן הצנצנת והארון שתי בחינות שג"ש ממזגתן, כמבואר לעיל, שאלו הם: תורה ומזון. קמח ותורה. שניהם יחד מעידים על תורה מן השמים ולחם מן השמים, הכרוכים זה בזה בהופעתם בעולם.
ג"ש "משמרת" "משמרת" מתאימה לדברי הרמ"ע מפאנו המבאר הנהגת ג"ש כגזירת הקליפות הגורמות להשואה הפנימית. אף כאן, משמרת לבני מרי, מלמד על הצורך לשבור את המחסומים שבפני האמונה התמימה בדבר ה' ביד עבדיו. אף צנצנת המן מהוה משמרת השומרת עלינו מפני המחסומים הקמים בפנינו ומקלפת קליפות ההשתעבדות לעבודת כפיים עד כדי ביטול גמור של תורה כדורו של ירמיהו כמבואר במדרש3.
ג"ש "דורות" "דורות" מתאימה לדברי הרב קוק המבאר הנהגת ג"ש שהיא ההשוואה הפנימית בין הדברים אף כי שונים הם בחיצוניותם. אף כאן למדנו על הקשר שבין צנצנת המן לשמן המשחה, שמן משחת קודש.
יש קשר פנימי ביניהם וכשם ששמן המשחה מקדש, ונעשה הוא לדורות, אף צנצנת המן מלמדת לדורות את קדושת האכילה וההבנה שיסודו של המאכל הוא שמימי, ומתלבש במאכל כמבואר בספרים.
1 לשון האר"י בגזירה שוה: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת."
2 לשון הרמ"ע מפאנו בג"ש: "גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה".
3 ע' במדרש שמות רבה (ט"ז ל"ב): "בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם (ירמיהו ב לא) הדור אתם ראו דבר ה', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו".