יומא ע"ו (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
יומא ע"ו (ע"א):
וכבר היה רבי טרפון ורבי ישמעאל וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן והיה רבי אלעזר המודעי יושב ביניהן נענה רבי אלעזר המודעי ואמר מן שירד להן לישראל היה גבוה ששים אמה אמר לו רבי טרפון מודעי עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו אמר לו רבי מקרא אני דורש חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים וכי חמש עשרה אמה בעמק (חמש עשרה בשפלה) חמש עשרה בהרים וכי מיא שורי שורי קיימי ועוד תיבה היכי סגיא אלא נבקעו כל מעינות תהום רבה עד דאשוו מיא בהדי טורי והדר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים וכי אי זה מדה מרובה מדה טובה או מדת פורענות הוי אומר מדה טובה ממדת פורענות במדת פורענות הוא אומר וארבת השמים נפתחו במדה טובה הוא אומר ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכל ודגן שמים נתן למו כמה ארובות יש בדלת ארבע ארבע הרי כאן שמונה ונמצא מן שירד להם לישראל גבוה ששים אמה תניא איסי בן יהודה אומר מן שירד להם לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב שנאמר תערך לפני שלחן נגד צררי [וגו' כוסי רויה] אמר אביי שמע מינה כסא דדוד לעלמא דאתי מאתן ועשרין וחד לוגא מחזיק שנאמר כוסי רויה רויה בגימטריא הכי הוי הא לא דמיא התם בארבעין יומין הכא חדא שעתא התם לכולי עלמא הכא לישראל לחודיה ונפיש להו טפי רבי אלעזר המודעי פתיחה פתיחה גמר.
וברש"י:
פתיחה פתיחה גמר – מה פתיחה האמורה בארובות המבול חמש עשרה לשתי ארובות אף פתיחה האמורה בדלתות המן חמש עשרה אמה לכל שתי ארובות.
נראה שהגזירה השוה באה להשוות פתיחת שמים לפורענות במבול, לפתיחת השמים לשפע לחם מן השמים.
למדנו מגזירה שוה זו, שבשניהם – המבול והמן – ירדו הדברים מן השמים לא לפי כח המקבל כי אם כפי כח הנותן.
ידועים דברי הרמח"ל (אדיר במרום צ"ג):
אין המשפיע משפיע לפי בחי' עצמו אלא לפי בחינת המקבל ממנו.
כדי שנוכל להשתמש ולהנות מן השפע, צריך הוא לבא לפי כח הכלי המקבל הימנו.
המבול בא לטשטש את הגבולות. במהותו בא הוא למעלה מכח הקיבול של הארץ המשמשת מקום לחיות בו. על כן נמחה היקום מעל פני האדמה.
אף המן ירד לפי המשפיע ולא לפי המקבל. דבר זה מדגיש את היותו לחם מן השמים.
השוואת המבול והמן בגזירה שוה מלמדת על מיזוג המידות – מידת הפורענות ומידת הרחמים.
אכן במבול התגלתה גם מידת הרחמים עד שאמר הקב"ה "לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו" (בראשית ח', כ"א) "ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר" (שם ט', ט"ו) ואילו במן אמרו חכמים שהיו דנים על פיו ענייני זנות ומכירה1.
מצאנו, אפוא, שדווקא במידת הדין בפורענות נאמר "לא אדון" ובמידת הרחמים נאמר דין.
זה המיזוג המתגלה בגזירה שוה, על פי דברי האר"י2.
1 עי' יומא ע"ה (ע"א): "תניא רבי יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרתו לי אמר להם משה לבוקר משפט למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי אמר להם משה לבקר משפט למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה".
2 לשון האר"י בג"ש: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".