פסחים קט"ז (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
פסחים קט"ז (ע"ב):
אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם בננו זה מה להלן פרט לסומא אף כאן פרט לסומין.
דין סורר ומורה אינו חל כשהאב הוא סומא, שנאמר "בננו זה", שאביו ואמו רואים אותו. מכאן לומדים על דין "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה" שאף הוא אינו חל באב סומא שכן גם אצלו נאמר "זה".
גם כדי להוכיח את הבן הסורר וגם כדי לספר לבן החכם או התם צריך לראותם.
קשר הדיבור של האב לבנו צריך להיות מלווה בראייתו את בנו.
"אין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו אלא לפי בחינת המקבל ממנו" (רמח"ל אדיר במרום צ"ג)
כדי להשפיע על הבן על פי כוחו ואישיותו של הבן המקבל, צריך לראות את הבן.
כיצד פועל כח הראיה? כך לשון הרמח"ל אדיר במרום (רע"ג-רע"ז):
… והעין הוא ראיה כללית, והיינו שכל כח הנשמה מתפשט ומתגלה לחוץ להגיע אל הדבר הנראה. ועדיין לא נשלמה הראיה עד שתחזור ותצייר הדבר הנראה, בעצמה. עד שאם הדבר הנראה יהיה בעל ראיה, גם הוא יראה עצמו מצויר בעין הרואה אותו. וזה סוד, ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה (בראשית נב, יד). … נמצא שאע"פ שנראה שהעין היא בחינת יציאה, אך הציור אינו אלא בחזרה, ונמצאת הראיה קבלה…
והענין הוא, כי אין יש דבר בכל הבריאה שאין חלק בנשמה כנגדה, וצריך שיהיה קשר בין חלקי הנשמה לבריאה. וזה כי הנשמה היא רואה הדברים ומצטיירים הדברים בעצמה, והוא כי בהשכילה על דבר א', הנה הדבר ההוא ודאי הוא נשרש בה כבר כמ"ש. רק שעד שלא ראתה אותו ונצטיירה בצורתה, אין השורש ההוא שלם בה. וכשראתה אותו אז מצטיירת בה הצורה ההיא ממש, היינו באותו הכח שבה, שהוא שורש לדבר ההוא. ואז נקרא שהיא חושבת בדבר ההוא ויודעת אותו, להיותו מצויר בה…
ונמצא שיש בנשמה כח רואה את הכל, לכל אשר תשים פניה להסתכל שם… וראית העין גם כן בדרך זה הוא… ונמצא שהנשמה מתפשטת דרך בקיעת העין, וחוזרת לשרשה דרך העין עצמו, ושם נעשה הציור. עיי"ש עוד
הנשמה שולחת קויה דרך העין, אל הדבר הנראה, והאור חוזר דרך העין ושם מצטייר הדבר ומצייר אותו בנשמה אשר בה נמצא הכל ממנו יוצא ואליו הוא שב ושם מצטייר וזה נקרא שהאדם יודע ורואה הדבר. אם לא היה הדבר בכח בנשמה, לא היה נודע הציור ולא היה מובן עניינו.
האב המדבר עם בנו, כשרואהו הרי האור של הבן חוזר אל האב ומצטיירת ידיעת הבן בנשמת האב, והוא יודע כח המקבל ובחינתו, ולפי בחי' הבן ודעתו אביו מדבר עמו ומשפיע עליה ואם אינו רואהו הרי משפיע רק לפי בחינת עצמו ולא לפי בחינת המקבל ממנו.
מובן, אפוא, מדוע אין דין בן סורר ומורה לאב סומא. תוכחתו של האב אינה אלא יוצאת ממנו אל בנו, ואין האור חוזר מן הבן אל האב להצטייר בנשמתו ובדעתו ולדעת מהי בחינת הבן ומה מקבל הוא מן התוכחה. על כן אין להאשים הבן בניתוקו מן האב ופטור הוא מענש.
ומכאן למצות "והגדת לבנך" שאף היא אינה יכולה להתקיים אם אין שם את הבן "הזה" הנראה לעין, שהרי לפי דעתו של בן1 אביו מספר לו ואין דעתו של בן יכולה להצטייר באור החוזר מן הבן אל עין אביו.
מהמשך דברי רמח"ל שם אנו למדים שתהליך זה של ראיית האדם קשור למידת התפארת שהיא מידת גזירה שוה:
ונמצא שיש שני מיני ראיות, אחד ראיות הגוף, והוא ראיות האדם התלוים בשם מ"ה (במילוי אלפ"ין שהוא בז"א), שלא תצייר הנשמה אלא בעינים. והשני ראית הפשוט של הוי"ה ב"ה, שמציירת הציור בלב.
הקשר של האב המשפיע על בנו ומקבל ממנו אור חוזר הגורם לו לכוון השפעתו לפי בחינת בנו הוא קשר של השוואת האב והבן, משפיע ומקבל, והוא הנהגת גזירת שוה. גם הקשר בין סיפור יציאת מצרים שהוא השפעה של חסד ובין תוכחת אב לבנו הסורר שהוא השפעה של דין, שייך לגזירה שוה המשווה בין ימין לשמאל בין חסד ודין2.
1 לשון הרמב"ם פ"ז חמץ ומצה ה"ב:
"מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך לפי דעתו של בן אביו מלמדו כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן"
2 אף המילה "זה" הנדרשת כאן בגזירה שוה שייכת במיוחד למידת התפארת כלשונו של הרמ"ק בערכי הכינויים ערך "זה" – "זה הוא התפארת ונקרא זה כי הוא עולה י"ב הויות י"ב גבולים".