ירושלמי חגיגה (פ"ב ה"א) – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא
כך הוא לשון ספר בית אלקים להמבי"ט (שער היסודות פרק י"ב):
התורה כולה מבראשית ועד לעיני כל ישראל הוא מקובל אצלנו כי היתה סדורה לפניו יתברך כך קודם שנברא העולם באלפיים שנה. ונראה שהיתה כתובה לפניו ית' אות סמוך לאות שלאחריה מבי'ת בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל בלי הפסק תיבות ופרשיות אלא כולה כתיבה אחת.
ודומה לזה כתב הגר"א בביאורו לגמ' בבא בתרא על שמונה פסוקים אחרונים שבתורה, שהקב"ה אומר ומשה כותב בדמע:
וי"ל כי זה וזה (דעת ר' יהושע ודעת רבי שמעון) דברי אלוקים חיים והוא שלשון "בדמע" פירוש מעורב כמו "מלאתך ודמעך לא תאחר" וכמו "עולה בספק הדימוע" כי כל התורה קודם שניתנה לישראל לא היה בה רק צירופי אותיות ולא היתה מלובשת עדיין בגשם הפשוט ומיום נתינתה הלביש אותה משה בגשם הפשוט וזהו מה שאמרו חז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, היא התורה הקדושה שהיה בה רק צירופי אותיות של שמות הקב"ה.
וזה שאמרו חז"ל שמונה פסוקים אחרונים שבסוף התורה היינו מן וימת משה עבד ה' וכו' משה כתבם "בדמע" פי' כמו שהיה מעורב בלא לבוש הגשם, ואח"כ כתבם יהושע בלבוש הגשם.
האותיות מבטאות את האידיאל הטהור שיש אינסוף צורות בהן יתממש. הצורה האחת בה התממש היא הופעתה של התורה בעולמינו. והאידאל המתבטא באותיות, מתממש במציאות הכותבת את המילים ואת המאמרים.
אף הטבע פועל כך:
… אותו "דבר מה" שביסוד המציאות המוחשית הוא פוטנציאל טהור. נטייתם של דברים להיות כאלה ולא אחרים מרגע שהם נעשים תופעות נצפות… לפיכך העולם הלא מדוד הוא בדיוק מה שפונקציית הגל הקוואנטית מציגה כפשוטו – עולם של פוטנציאל שלא התמשש. ברגע המדידה, אחת הנטיות הללו מקבלת באורח פלא קיום מסעיר ביותר משום שהיא מעברת לעולם הקיים בפועל כתופעה נצפית (גן העדן הרבוד עמ' 369)
כך היה העולם בששת הימים עד אדם על הארץ. עולם פוטנציאלי טהור המצפה להתממשותו על ידי האדם.
נראה שתהליך זה הוא ההנהגה העולה מן המידה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא כי אם ללמד על הכלל כולו יצא.
מידת המלכות היתה בכלל התפארת. הכל היה בבחינת אידיאל טהור. ויצאה מן התפארת אל העולם שהרי זו הנהגת בריאת העולם (כדברי האר"י) והתממשה בפועל. לא ללמד על עצמה בלבד יצאה כי אם על הכלל שכולו נמשך אחר התממשותו וכוחותיו יוצאים אל הפועל דרך התממשות זו.
בירושלמי חגיגה (פ"ב ה"א) דרשו:
ר' יונה בשם ר' בא כתיב (דברים ד) "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך" יכול קודם למעשה בראשית ת"ל (שם) "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ" יכול מששי ואילך ת"ל "ראשונים" אחר שריבה הכתוב מיעט הרי אנו למידין מששי מה ששי מיוחד שהוא מששת ימי בראשית אף את לא תהא מביא לי אלא את שהוא כיוצא בששי.
וביאור בפירוש מהרז"ו לבראשית רבה פרשה א' פס' י' שהלימוד הוא במידה של דבר שהיה בכלל ויצא ללמד שיום השישי בכלל ימי בראשית היה ויצא מן הכלל בבריאת אדם, ובא ללמד על הכלל כולו של כל ימי בראשית שאפשר לשאול ולחקור.
בריאת האדם יצאה מן הכלל, והיא נותנת משמעות לכל הכלל כולו. חייו ומעשיו הם הקובעים צורתה של הבריאה ושל הכלל כולו.
זו היא הנהגת הבריאה שהיא בחינת כלל שהוא התפארת שזה "האידיאל הטהור" ויצאה ממנו המלכות שהיא מימוש האידיאל במציאות המוחשית.
בגמ' בירושלמי חגיגה, יציאת האדם היא הבחינה של היציאה מן הכלל של הבריאה, שבאה ללמד על הבריאה כולה.