יומא ע"ד (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
יומא ע"ד (ע"ב):
דבי רבי ישמעאל תנא נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי מה להלן ענוי רעבון אף כאן ענוי רעבון.
וברש"י:
ונאמר להלן עינוי – ויענך וירעיבך (דברים ח):
הפסוק בשלמותו בדברים פרק ח', ג':
ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.
הפסוק בא לבאר כי אכילת האדם, אינה רק האכילה הגופנית, האדם ניזון מהכח שנתן לו הקב"ה ומחיה את נשמתו. כך כתב האבן עזרא על הפסוק:
כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם וזה פירוש מוצא פי ה' והעד שלא אכלתם לחם וחייתם.
ובפירוש רבינו בחיי:
לא על הלחם לבדו. על הלחם שהאדם רגיל בו אין חיותו של אדם בו לבדו בלתי הכח המצמיח אותו והוא מזלו וכוחו… וכן מכח לכח עד הסיבה העליונה שהוא כח הכוחות כולן וגבוה על כל גבוהים והוא מקור חיים וחיות כל חי, שהרי ישראל כל ארבעים שנה במדבר לא אכלו לחם וחיו, זהו על כל מוצא פי ה' יחיה האדם…
ובא הכתוב הזה להודיע שאין עיקר החיות במזון הבא מסיבה אחר סיבה כענין הלחם שאנו אוכלים שהאמצעים רבו בו, אלא שעיקר החיות במזון הכח המתקרב אל הסיבה העליונה, כי כל מה שיתקרב מכוחו יתברך ויתמעטו האמצעים הוא עיקר החיות:
וזהו שאמרו חז"ל (במדבר רבה ב, כה) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כד, יא), רבי יוחנן אמר אכילה ודאית שנאמר (משלי טז, טו) באור פני מלך חיים. נתכוון רבי יוחנן לומר כי האור העליון שהוא חיי הנפש ומזונה ותענוגיה היא האכילה הודאית, אבל מזון הגוף הבא מסיבה אחר סיבה אינה אכילה ודאית:
הגזירה השוה "ענוי" "ענוי", המשוה את ענוי אכילת המן לעינוי יום הכיפורים, באה לומר שאף ביום הכיפורים קיים התהליך שהיה במן והוא שיש בו אכילה עליונה של הנשמה את מוצא פי ה'.
"מוצא" אותיות "צומא". בצום אנו נפגשים עם מוצא פי ה'1.
גזירה שוה ממתקת את הדין2. אף כאן העינוי שנשמע כדבר הבא נגד האדם, מתברר כדבר עליון ומתוק. בגזירה שוה אנו מעמיקים אל התוכן הפנימי של העינוי ומגלים בו את מוצא פי ה' הנותן חיים לכל חי והוא הנמצא בתוך מצוות "ועיניתם את נפשותיכם" כשם שהוא נמצא ב"ויענך וירעיבך".
1 מצאנו לנכון להביא כאן דברים שכתבנו (במשוש הארץ) על צום יום הכיפורים הקשורים לפסוק הנלמד כאן בג"ש:
"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח', ג'). גוף האדם חי מן המזון. זהו דבר ניכר ומוחשי. אולם, אף הנשמה חיה מן המזון שהאדם אוכל, וכאשר אדם לא אוכל כמה ימים, נשמתו עוזבת אותו. הכיצד? מנין "יודעת" הנשמה שהגוף לא אוכל?
בתורת החסידות (עי' ליקוטי הלכות, הלכות השכמת הבוקר, ד'.) מבואר, שהנשמה חיה מ"מוצא פי ה'" שבלחם. במזון שאנו אוכלים יש חיות רוחנית, נשמה המחיה אותו. כאשר אנו אוכלים, גשמיות המזון בונה את הגוף, ורוחניותו – בונה את הנשמה (יש המבארים בדרך זו את ענין אכילת ה"סימנים" בליל ראש השנה. מהותו של המזון גנוזה בשמו, ועל כן אכילת המזון פועלת את הרמז הרמוז בשמו – במהותו הרוחנית).
"בשאר ימות השנה, חיים וניזונים על ידי הלחם הגופני, אבל אינו על הלחם הגופני לבדו, אלא בשיתוף מוצא פי ה', שהוא פנימיות ורוחניות היוצא מפי ה', המשתתף עימו. אבל ביום הכפורים אין בו אכילת לחם, רק מוצא פי ה', הרוחניים הפנימיים. גם רמז באומרו "מוצא", כי הוא אותיות "צומ"א", שהוא תרגומו של תענית, כי על ידי התענית ניזון ממוצא פי ה', שהוא אכילה פנימית ורוחנית" (על פי דברי שער הכוונות שם).
ביום הכפורים אנו נפגשים עם הנשמה. אנו אוכלים מזון רוחני, ועל כן אנו נמנעים מאכילת מזון גשמי, המסתיר את הרוחניות הגנוזה בו. כמו עצימת העיניים בקריאת שמע, כך הצום ביום הכפורים נועד להפגישנו עם הרובד הפנימי יותר, עם הנשמה שבמזון. הצום מאפשר לקלוט את "מוצא פי ה'" בצורה ישירה, ללא צורך באכילת מזון גשמי.
כשם שהדממה היא דיבור עליון ביותר, כך הצום הוא אכילה עליונה, שאיננה זקוקה למזון הגשמי כדי לְחיות את נשמתו של האדם.
משום כך "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי", שכן אותה פעולה שפועלת האכילה ביום התשיעי, פועלת התענית ביום העשירי. שתי הפעולות מחיות את נשמתו של האדם על ידי המזון הרוחני.
בכל השנה אנו אוכלים אוכל גשמי, ועל ידי הברכות שאנו מברכים אנו משפיעים שפע רוחני במזון. זוהי אכילה חיצונית המחיה אף היא את הנשמה, והיא נעשית בכל השנה ובשיאה בערב יום הכפורים, שאכילתו מתקנת את כל האכילות של כל השנה.
ביום הכיפורים עצמו אנו מתרוממים למעלה עליונה יותר, ואיננו זקוקים כלל למזון הגשמי. התענית של יום הכפורים היא אכילה פנימית ועליונה, הניזונה באופן ישיר מן הנשמה המחיה את המזון, וניתן להגיע אליה לאחר שהאכילה החיצונית מתוקנת כראוי.
על כן אכילת התשיעי היא הגורמת לתענית העשירי להיות בדרגתה העליונה, בדרגת אכילה פנימית, והאוכל בתשיעי, כאילו התענה תשיעי ועשירי.
2 עי' במבוא לג"ש על מיתוק:
בשער מאמרי רשב"י פרשת לך לך כתב: "ובסימו נשמתא הוא סוד החיך והגרון בסוד וחיכו ממתקים והיינו בסימו ממש מיתוק הדינים ומגרון וחיך זה מתפשט ויוצא הקול סוד תפארת שבבינה, הפנימי העליון, וכל מיני תפארת שלמטה ממנו".
בליקוטי תורה פרשת בשלח כתב: "… כי המלכות ענייה ודלה דלית לה מגרמא כלום וא"כ איך יכול לצאת ממנה מים להשקות התחתונים והענין כי למעלה ממנו יש גם כן צור שהוא ממותק ותוקן והוא תפארת וממנו יש להמשיך שפע לצורת תתאה".