סוכה כ"ז (ע"א) – לימוד מגזירה שוה

סוכה כ"ז (ע"א)

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות.

הביטוי "בחמשה עשר" הוא מיוחד. כך לומדים אנו מן הזהר הקדוש (ח"ג ק"ב:)

ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו', רבי יוסי שאל לרבי אבא, אמר ליה, הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי, אמר ליה ודאי רזא יקירא הוא, תא חזי, בין לעילא בין לתתא, כל חד וחד בארחיה נטלא, ובארחיה יתבא, ובארחיה אתער, ועביד מאי דעביד:
האי עשור מכנסת ישראל אינון, ויומא עשיראה בעשיראה קיימא, ועל דא (שמות יב ג) בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו', והאי יומא הוא דילה, וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא, ההוא יומא דאתי עלה, דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא:
ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא, חמשה עלייהו דמלכא הוא, ההוא יומא דאתי עלה, בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא:
ואי תימא שביעאה, בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה, דהא מלכא בהו, וכדין מתעטר בכלא, וחד מלה שביעאה וחמישאה:
תא חזי, חמישאה דיליה הוא ודאי, כמה דאתמר, וכדין נהיר אבא לאימא, ואתנהירו מינה חמשין תרעין, לאנהרא לחמישאה:
תרגום הסולם:
ר' יוסי שאל לר' אבא. אמר לו, אלו חמשה עשר יום, מהם הם אומרים. אמר לו ודאי סוד יקר הוא. בוא וראה בין למעלה ובין למטה, כל אחד ואחד בדרכו נוסע, ובדרכו יושב, ובדרכו נתעורר, ועושה מה שעושה.
עשור הזה הוא מכנסת ישראל, כי יום העשירי עומד בספירה העשירית, וע"כ "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו'. ויום ההוא הוא שלה. וחמישה ימים האחרים הם של המלך. יום ההוא שבא עליה, כי ביום החמישי, יושב בו המלך על הכסא.
ובכל מקום בעשור הוא של המטרוניתא, חמישה עליהם הם של המלך, שהוא יום ההוא הבא עליה, ומשום זה חמישה ימים מחודש סיוון הוא לקבלת התורה.
ואם תאמר שבשביעי, בזמן ששני האבות נמצאים בו, כי המלך בהם מתעטר מכל דבר אחד הוא, חמישי ושביעי.
בא וראה, חמישי שלו הוא ודאי, כמו שאמרנו ואז מאיר אבא לאמא ומאירים ממנה חמישים שערים להאיר לחמישי.

ובפירוש הרמ"ז על הזהר (ויקרא עמ' 543) ביאר:

"מאי קא מיירי", ירצה מה שייכות יש למועדים בין דפסח ובין דסוכות עם מנין זה של ט"ו. וכי תימא משום דהויא סיהרא באשלמותא, לא נראה, חדא דבשאר החדשים עיקר קצת הקדושה שיש בהם הוא בראש חדש ולא בט"ו, שמזה נראה דליכא רבותא אל הט"ו משאר הימים. ועוד דאם כן הו"ל לקרא למיתלי מלתא בהו ולימא ובמלאת ירח חדש השביעי, מהו ענין ט"ו ימים, למה תלאו בימים. ודאי רזא יקירא הוא, סוד נחמד בסוד ריבוי שפע היסודות כמו שיבוא.

יש ללמוד מדברי הזהר ובאורם שהביטוי "חמשה עשר" "ניתן להידרש" ועל כן דרשוהו בגזירה שוה.
בהמשך דברי הזהר מבואר ש"עשר" היינו המלכות ו"חמשה" היא התפארת.
כך מבאר הקהילת יעקב ערך ח"מ שחמשה עשר היינו תפארת ומלכות. וכן פירש הרמ"ז.
נראה לבאר בעניין שתפארת ומלכות היינו שהמלכות מלביש לתפארת. כך מבואר בכמה מקומות שהתפארת הוא בחי' לבוש והמלכות היכל לה. וכן מבואר שהמלכות בחי' גוף לתפארת שהיא נשמתו¹.
הנהגה זו של תפארת ומלכות המחוברים יחד מבואר בספר טללי חיים ויקרא (עמ' מ' הערה ד'):

בעומק הפנימי ההבדל הוא בין הופעת התפארת מלעילא, לבין התלבשות התפארת במלכות והופעתה דווקא דרך לבושי המלכות, שהם סדרי הטבע וההנהגה המסותרת. והנה, במעמד הר סיני הופיעה התפארת במלוא הדרה ואורה, כמו שכתוב "והתפארת זו מתן תורה". לעומת זאת, במשכן, התלבשה התפארת בתוך לבושי המלכות. הוא סוד לוחות הברית, בחינת תפארת, המונחים בתוך ארון שבבית קודשי הקדשים, שהארון הוא בחינת מלכות המלבישה את התפארת. וסוד הענין הוא שבעולמות לתתא האלוהות מתלבשת בדרכי הטבע, ולכן בית המקדש המבטא את האלוהות המתלבשת בעולמות, היו הלוחות מלובשים בארון, שהיה בתוך בית, סוד המלכות, והנה שורש ההנהגה הנסית הוא הופעת התפארת לבדה, ולכן דור המדבר הוא דייקא דור מתן תורה, ואילו עניין המקדש היה עראי בו בסוד משכן ולא מקדש קבע. ולעומת זאת בארץ ישראל שבה ההנהגה הטבעית היא השולטת, בחינת המלכות המלבישה את התפארת, היה המקדש בנוי קבע. והנה זה סוד הטעם לכך לא ניתנה תורה בארץ ישראל, מפני שמתן תורה היה דייקא התגלות התפארת מלעילא, ובארץ ישראל, מדור השכינה, אין התפארת אלא בתוך המלכות, שכן הוא מקומה ומתנהגים האורות העליונים לפי מנהג המקום בחינת המלכות.

דבריו מזכירים את דברי ר' נחמן מברסלב לתלמידו כמבואר בחיי מוהר"ן בפרק על נסיעתו לא"י פס' נ"ט:

אמר אז לרבי יודל, שרוצה לנסוע לארץ ישראל, ורבי יודל ברך אותו ואמר לו: רבנו, בודאי אתם רוצים לפעול שם דבר גדול, יהי רצון, שהשם יתברך יעזור אתכם, שתזכו לפעול שם מה שאתם רוצים. ונענע לו ראשו על ברכתו. אחר כך אמר: הייתי יכול לפעול מבוקשי וחפצי וענייני, שאני רוצה לפעול גם פה על ידי תפילות ובקשות ותחנונים לבד, ולא הייתי צריך לנסוע לארץ ישראל, רק החילוק, שכשאזכה להיות בארץ ישראל, אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים, וזה החילוק שבין קדושת שבת לקדושת יום טוב. ופתח לו לרבי יודל הנ"ל הסדור של האר"י זכרונו לברכה והראה לו בכוונות, שזהו החילוק בין שבת ליום טוב, שבשבת האור מלובש בלבושין, וביום טוב האור בלא לבושין, כידוע.

בארץ ישראל מלובשת התפארת במלכות.
מיוחד הוא יום חמשה עשר לניסן ולתשרי שהם מבטאים התלבשות התפארת שהיא התורה במלכות שהיא המצוות המעשיות.
בסוכות אנו יושבים "בצילא דמהימנותא" ובפסח אוכלים "מיכלא דמהימנותא" ומלבישים את אור האמונה במצוות המיוחדות הללו.
בגזירה שוה שהיא הנהגת התפארת הממזגת, אנו לומדים שמצוות אלו ביום חמשה עשר בתשרי ובניסן הן חובה, שעל ידי המצוות אנו זוכים להיפגש עם אור התורה המיוחד לימים אלו.
המיזוג המיוחד יש שבין אור האמונה לבין המעשים החמריים, שהביטוי הגדול שלהם הוא האכילה, מתבטא חובת האכילה של המצה בפסח ושל אכילה בסוכה בסוכות.
מיזוג זה ראוי הוא שילמד בגזירה שוה שכחה כח התפארת².

---

¹ עי' קהילת יעקב ערך אמ: "שהוא לבוש והיכל לתפארת".
ועי' של"ה הקדוש תולדות אדם – בית ה': "כי מלכות בית קיבול לששה קצוות והיכל אליהם, ומתלבשות ששה בששה, רצוני לומר תפארת בששת קצותיו מתלבש במלכות שהוא היכלו, שיש לה ששה חדרים לקבל ששה הנ"ל".
ולשון הרמח"ל עה"ת על הפסוק "ועשית בגדי קדש… לכבוד ולתפארת" – "לכבוד ולתפארת זה שלמות התיקון תפארת ומלכות מחוברים יחד".
² לשון האר"י בג"ש: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *