יומא ע"א (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
יומא ע"א (ע"ב):
משזר שמונה מנא לן דכתיב ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר ויליף משזר משזר מפרוכת מה להלן עשרים וארבעה אף כאן עשרים וארבעה דהוה כל חד וחד תמני.
הפרכת הייתה מד' מינים תכלת וארגמן תולעת שני ושש, כל אחד מהם כפול שש. בפרכת היו, אפוא, עשרים וארבעה חוטים.
שולי המעיל היו מג' מינים, תכלת וארגמן ותולעת שני. "שש" לא היה במעיל.
מן הגזירה השוה למדנו שאף בשולי המעיל היו עשרים וארבעה חוטים, וכיון שהם נחלקו לג' מינים הרי בכל מין היו שמונה חוטים. זה שאמרו ששולי המעיל כפול שמונה.
הבדל יסודי יש בין המעיל לפרכת. בפרכת היו ד' מינים, כולל "שש" שהוא פשתן מן הצומח.
במעיל היו ג' מינים, כולן מצמר שהוא מן החי.
יתכן לומר, שהמעיל בהיותו מיוחד לאדם, מבטא את חיוניותו של האדם. על כן כולו עשוי מן החי. המעיל כשמו מבטא את השאיפה למעלה. אף זו סיבה שאין בו מן הצומח המחובר למטה אל האדמה.
אף חוטיו שהן כפול שמונה מבטא את מה שלמעלה מן הטבע. הטבע מתבטא ב"שש" שהם ששת ימי הבריאה כמו שנאמר בתיקו"ז (י"ג):
והיינו שש משזר דאינון ששת ימי בראשית.
המעיל אין בו "שש" ועל כן הוא כפול שמונה הרומז אל הבינה1 שהיא ספירה שמינית מן המלכות ועומדת היא למעלה בבחי' האם הרובצת על האפרוחים שהם שש הספירות של ששת ימי הבנין.
לעומת המעיל, הפרוכת עשויה מד' מינים, כולל "שש". הפרכת קשורה גם אל החיים ואל המעשה. כך מבאר הרב את תפקיד הפרכת (עולת ראי"ה ח"א קס"ז):
כח התפשטותה של תורה על פי חכמתה המאירה בישראל, בסגולת המנורה והשייך לה שמקומה מחוץ לפרוכת, והפרוכת המבדילה בין הקדש ובין קדש הקדשים, היא מציינת את מהותה של ההתפשטות הזאת של אור עולם זה.
על כן שזורים בפרכת מינים מן הצמר ומן הפשתן. הצמר רומז למציאות עליונה2 יחד עם הפשתן הצומח מחיבורו אל האדמה.
הגזירה השוה, המשוה בין הפרכת ובין המעיל מלמדת על קשר פנימי ביניהם3. יתכן לומר שהמעיל ושוליו הם בחינה של פרכת המופיעה באדם ומבדילה אותו מן העולם הסובב אותו. הכהנים שהובדלו מכל ישראל4 לשרת בקדש, מבטאים את הבדלתם במעיל.
המילה "משזר" מתאימה במיוחד להיות נלמדת בגזירה שוה. השזירה ממזגת ומאחדת את החוטים השונים. זו מידתה של התפארת המאחדת בין כוחות שונים וזו היא הנהגת גזירה שוה השוזרת יחדיו עניינים שונים.
בסוגייתנו שוזרת הגזירה השוה בין הפרכת ובין המעיל, ללמדנו שאף שולי המעיל היו עשויים מעשרים וארבעה חוטים שזורים. אף ששונים הם בחומרים הבונים אותם שוים הם במספר החוטים השזורים בהם.
1 וסימן לדבר "ומעיל קטון תעשה לו אמו" אמו זו הבינה עי' הזהר (ח"ג דף ר"צ): "חכמה אב, בינה אם, דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא".
2 עי' מאמרי הראי"ה באגדת רבב"ח על קרח (עמ' 445): "שסוד צמר הוא חסדים דעתיק, שהיא למעלה מהנהגת העוה"ז כדאי' בקל"ח ובדברי הגר"א".
3 כך לשון הרב בגזירה שוה: "וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה… שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה".
4 רמב"ם פ"ד כלי המקדש ה"א: "הכוהנים הובדלו מכלל הלויים לעבודת הקרבנות, שנאמר "וייבדל אהרון להקדישו קודש קודשים" ".