סוכה מ"ז (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה

סוכה דף מ"ז (ע"ב):

דתניא ולקח הכהן הטנא מידך לימד על הביכורים שטעונין תנופה דברי רבי אליעזר בן יעקב מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב אתיא יד יד משלמים כתיב הכא ולקח הכהן הטנא מידך וכתיב התם ידיו תביאינה את אשי ה' מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף.

וברש"י:

ידיו תביאינה – בבעלים דשלמים כתיב גבי תנופה, דכתיב בסיפיה להניף אותו תנופה וגו':
מה כאן – בביכורים, כהן דכתיב ולקח הכהן:
תחת יד הבעלים – בעלים אוחזים בשפת הטנא, וכהן מניח ידיו תחת שוליו, וכן מפרש במסכת ביכורים (פרק ג' משנה ו'):

הגזירה השוה, משוה בין שלמים לביכורים. מה בביכורים נאמר כהן – "ולקח הכהן הטנא מידך" – אף בשלמים צריך כהן, ומה בשלמים נאמרה תנופה – "להניף אותו תנופה" – אף בביכורים צריך תנופה. ומכאן למדו ש"כהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף".

א. משמעות התנופה
בתנופה יש שתי צורות, האחת הרמה והשניה תנופה. הרמה היינו מעלה ומוריד ותנופה היינו מוליך ומביא, ולעולם צריך את שתי הצורות.
הרמה כשמה כן היא, שהוא מרים את הדבר לגבוה. "שוק התרומה" השוק מבטא את העצמה המעשית והיא שצריכה הרמה לגבוה. אחר שהעלה למעלה שוב מוריד הוא חזרה. העצמה המעשית חוזרת למקומה כשהיא מלאה עצמה רוחנית אותה קיבלה מגבוה.
תנופה היא התנועה של מוליך ומביא. אף כאן מוליך את הדבר לרוחות השמים, למציאות הכללית הסובבת אותו, ומביא אותו חזרה למקומו כשהוא מועשר כבר בעושר הרוחני הכללי אותו קיבל מתנועת ההולכה המבטאת נתינה לעולם¹. "תנופה" – "תנו-פה"².

ב. הכהן והבעלים
הביכורים ניתנים לכהן. אותו פרי מיוחד שביכר עולה לירושלים ובא אל הכהן.
בכך בא לביטוי הקשר העמוק שבין שדהו של אדם לבין בית המקדש. התנועה של הביכורים היא מן השדה אל הכהן. "ולקח הכהן הטנא מידך".
השלמים נאכלים גם על ידי הבעלים. אף שקרבן גבוה הם, חלקם נאכל על ידי הבעלים ובכך מגיע אל ייעודו לעשות שלום בין כל חלקי המציאות. התנועה של השלמים היא מן המזבח אל הבעלים "המקריב את זבח שלמיו לה', יביא את קרבנו לה' מזבח לשלמיו".
על כן בביכורים נאמר "הכהן" ובשלמים נתחדשה התנופה המצרפת את הבעלים למצוות הקרבן. ובגזירה שוה למדו ליתן של זה בזה, שהכהן יצטרף גם לשלמים, ושל זה בזה, שהתנופה בצירוף הבעלים תהיה גם בביכורים.
התוכן השוה המתבטא בגזירה שוה זו, הוא שותפות הכהן והבעלים, שהוא שיתוף המקדש והגבולין. הכהן המייצג את המקדש והבעלים המייצגים את הגבולין.
יש כאן מיזוג של שני כוחות כח הקידוש של פירות הארץ, העולים לגבוה בביכורים, וכח של אכילת קרבן על ידי ישראל – הבעלים – הלוקח מזבח שלמים לאכילתו.
מכח המיזוג הזה המתבטא בביכורים ומתבטא בשלמים באה הגזירה השוה "ידו" "ידו" ללמדנו ליתן של זה בזה ושל זה בזה.
המילה "ידו" היא הראויה להיות נלמדת בגזירה שוה. היד היא הלוקחת ומרימה לגבוה ומחזירה למציאות, היא המוליכה והיא המביאה, היא הכח המקשר ומחבר בין העולמות, והא הכח המשווה בין התנועות השונות.

---

 

¹ לשון הרש"ר הירש שמות כ"ט (פס' כ"ב – כ"ה): "בכל קרבן שלמים, המבטא את שמחת ההנאה העצמית של אדם שזכה לרוב טובה מאת ה' ("שלם", "שלום"), יש "תנופה" ו"תרומה" של האימורים, המסמלים את הגירויים והייעדים החושניים, ושל חזה ושוק החזה שבגוף האדם מסמל את ההרהורים והרצייה, השוק מציין את כח העמידה וההליכה ומסמל את גבורת האדם ושאיפותיו בהיותו אישיות עצמאית (השווה ההקבלה של "גבורת הסוס" ו"שוקי האיש" – תהילים קמ"ז, י). "תנופה" היא תנועה אופקית ("מוליך ומביא") לארבע רוחות השמים, "תרומה" הרמה והורדה ("מעלה ומוריד") שתיהן לשונות של מתנה לכלל ולה', ותנועות אלה הן סמלים של מושג אחד. תנועת התנופה "מפנה" את החפץ כלפי הכלל, והמניף מתחייב בכך להעמיד את עצמו לרשותן של מטרות כלל הציבור בלבד. התרומה המעלה ומורידה מבטאת את התחייבות האדם לעמוד ברשות גבוה, וברשות צורכי הארץ למען צורך גבוה. בקרבן שלמים המקדש את אושר ההנאה העצמית, באות התנופה והתרומה של האימורים, החזה והשוק לפני האכילה, ודבר זה מסמל את ההכרה שרק אותו אושר ראוי לשמחת ההנאה של האדם שהוא נקי מכל אהבה עצמית יתירה, אושר השמור לה' ולכלל הציבור שאליהם מכוון האדם את חושיו, את הגיגיו, את רצונו כחו ושאיפתו. רק אדם זה יישמח באושרו, שגם ה' וכלל הציבור שמחים בו. אף על פי ששתי התנועות, התנופה וההרמה, נעשות הן לחזה הן לשוק, הרי נזכרת התנופה בעיקר לגבי החזה והתרומה לגבי השוק. דרך קבע מדבר הכתוב על "חזה התנופה" ו"שוק התרומה". נראה שנקל להגיגי האדם ולרצייתו להדבק במחשבה על ה' מאשר במחשבה על הציבור ולמענו, ואילו מדרך הטבע תפנה הגבורה יותר אל תכלית ציבורית מאשר אל תכלית אלוקית. משום כך באות העבודות האלה לעורר את האדם לצד הכיוון הנגדי הטעון חיזוק. לאחר מכן מקבל הכהן את החזה והשוק של השלמים בתור בא-כוח מקדש התורה, אשר לו שמורים הגיגיו ורצונו, וכן כוחו העצמאי של האדם שזכה באושר. (השווה פי' להלן לה, כב)"
² זהר בלק קפ"ח ע"ב "תנופה דקאמרינן, היינו תנ"ו פ"ה"

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *