סוכה מ"ט (ע"א-ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
סוכה מ"ט (ע"א-ע"ב):
אמר רבי אלעזר בר צדוק לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש שדומה לעיגולי דבילה ובאין ושורפין אותו בקדושה שנאמר בקדש הסך נסך שכר לה' כשם שניסוכו בקדושה כך שריפתו בקדושה מאי משמע אמר רבינא אתיא קדש קדש כתיב הכא בקדש הסך נסך וכתיב התם ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא.
וכתב רבינו חננאל:
כשם שניסוכו בקדש כך שריפתו בקדש דקיי"ל כל בקדש באש תישרף.
נראה שכוונתו היא שהמילה קדש מצד עצמה כוללת גם משמעות של שריפה. "קדש" בחינת "יקד אש".
מקור הדברים בגמ' חולין קט"ו שדרשה בדין כלאים "פן תקדש המלאה" מלשון "תוקד אש".
המילה קדש מבטאת את תכלית ומטרת המציאות. התכלית באה לביטוי בשני צדדיה או שהיא עולה למעלה לרצון לפני ה'1, או אם לא הגיעה למטרתה העליונה, הרי הוא מגיע לקצה השני והיא נשרפת עד כילויה הגמור. אף זו תכלית ומיצוי החומר עד סופו שלא נשארה בו מציאות כלשהי בכח היכולה עוד לצאת אל הפועל.
כבר ביארנו בדין נותר (פסחים כ"ז), שהוא בחינת אב לכל דבר עליון המאבד את צורתו העליונה, שהוא יורד לתחתית המדרגה ואין לו צורה כלל.
הקדש הוא מדרגה עליונה ומשום כך כשאינו מגיע למטרתו ותכליתו, דינו שריפה שהיא איבוד כל צורה שיש בו2.
המילה קדש הנלמדת בגזירה שוה מבטאת את תכלית המציאות ויחד עם זה היא מבטאת את הכילוי הגמור "כל בקדש באש תישרף".
גזירה שוה, משוה בין נושאים רחוקים. המילה המשותפת בשתי פרשיות מלמדת על מכנה משותף ושוה בשתיהן3.
ההנהגה האלוקית המאפשרת וגורמת לשווי, היא הנהגת התפארת אשר תכונתה היא השוואת ימין ושמאל, אש ומים, ויצירת הוי' משותפת לשני הצדדים.
אף בסוגייתנו המילה המשותפת "קדש" בנותר ובנסכים כוללת במשמעותה גם שריפה באש, ומכאן נלמד על השוואת הנסכים אשר בשיתין לנותר. אף הנסכים עדיין לא הגיעו למיצוי מציאותם כשהם בשיתין, אף כי נעשית בהן המצוה. אל תכליתם יגיעו רק עם שריפתן באש וכילויין הגמור ככל קדש.
1 עי' הקדמת הנזיר, רבי דוד הכהן זצ"ל, לאורות הקדש (עמ' 18): "כשנשאל הרב בראשית עריכת המאמר, מה גדר הקודש, והתשובה היתה, המתגלה מתוך התורה, שהוא הרצון העליון. והרגשתי, שרבנו לא נתן כל גדר לקודש, לעומק מהותו, קודש הקדשים, כי אם הקודש המתגלה בקדושה".
2 לימוד דומה מצינו בכריתות דף ה' "א"ר סימאי לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מג"ש מאי היא יליף קדש קדש ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל וכתיב (שמות כט) ושרפת את הנותר באש כי קדש וגו'" ועי' מה שכתבנו שם.
3 עי' לשון הרב בביאורו לגזירה שוה: "וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אע"פ שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה".