ביצה י"ב (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה

ביצה י"ב (ע"ב) במשנה:

בית שמאי אומרים, אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביום טוב, בין שהורמו מאמש, בין שהורמו מהיום. ובית הלל מתירין. אמרו להם בית שמאי, גזרה שוה, חלה ומתנות מתנה לכהן, ותרומה מתנה לכהן, כשם שאין מוליכין את התרומה, כך אין מוליכין את המתנות. אמרו להם בית הלל, לא, אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה, תאמרו במתנות שזכאי בהרמתן.

ורש"י בד"ה "גזירה שוה":

לאו דוקא, דכולה מדרבנן גזור, אלא דומיא דגזרה שוה בדרבנן.

קצת קשה לומר כאן לאו דווקא ואם אין הלימוד בגזירה שוה מדוע לנקוט לשון מיוחדת זו.
נראה לומר שבית שמאי כוונו לגזירה שוה שנזכרה בדברי חז"ל וממנה למדו כיצד להתייחס להולכת מתנות לכהן.
הגמ' במסכת חולין קל"ו (ע"א) הזכירה גזירה שוה של מתנות ותרומה:

אי מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף מתנות בארץ אין בחוצה לארץ לא אמר רבי יוסי מנהרביל אין והתניא רבי אלעאי אומר מתנות אין נוהגין אלא בארץ וכן היה רבי אלעאי אומר ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ מאי טעמא דר' אלעאי אמר רבא יליף נתינה נתינה מתרומה.

וכתב בספר תורת חיים שם:

בכולה שמעתתא משמע דכיון דילפינן נתינה נתינה מתנות מתרומה או מראשית הגז ילפינן נמי ראשית הגז מתרומה וכל שכן הוא כיון דכללינהו רחמינן בחד נתינה¹ ולקמן קאמר בהדיא אי יליף נתינה נתינה ממתנות ליליף נתינה נתינה מתרומה משמע דהא בהא תליא.

אם כן, קיימת גזירה שוה נתינה נתינה מתרומה ותרומה ממתנות ולזה כוונו בית שמאי באמרם גזירה שוה.
יש להוסיף ולומר שבית שמאי לומדים הלכה של הולכת המתנות לכהן הנוגעת לנתינה ממש.
ביסוד הענין נראה שלבית שמאי כיון שנאסרה הוצאה מן התורה כשאר מלאכות שבת, ורק לצורך הותרה, ילפינן מזה שגם ביום טוב רצון התורה שאל יצא איש ממקומו וזה אינו יום של הליכה.
הולכת מתנות של בשר חולין אינו ענין ליום טוב.
הנתינה לכהן באה כדי לחבר את חיי החולין של ישראל אל הכהן וזו היא עבודת ימי החול. יום טוב הוא קדוש מצד עצמו והוא המקדש את אכילת החולין ואין צריך לנתינה לכהן, על מנת לקדש את חיי החולין.
לעצם הלימוד בגזירה שוה יש לומר שהשוואה בין המתנות באה מכח מידת ההשוואה שהיא התפארת המשווה בין דברים מכח הקישור אל פנימיותם של הדברים, אף שנראים כלפי חוץ כדברים שונים, בפנימיותם יש שווי וזה מתבטא בביטויים השוים².
אף כאן אף ששינוי גדול יש בין תרומה למתנות כמבואר במשנה, שהמתנות אינן טובלות והתרומה כן, אעפ"כ שוין הן בעצם ענין הנתינה ומטרתה ולכן יש ללמוד זה מזה.

---

 

¹ כוונתו בדברים י"ח (פסוקים ג'-ד'): "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה. ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו".
² עיין לשון הרב קוק בהבנת ג"ש: "אורות הקדש, החיים בחיים עליונים ברום עולמים בצחצחות אידיאליהם, ספוגי קדש קדשים, מכים הם גלי אורי אורים, וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אע"פ שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה. ומשקל השווי הזה וערך הפגישה הזאת נמסרו לחכמי אמת. ואין אדם דן גז"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו. הקבלה הספוגה את הרוח הפנימי מלא הקדש אשר למהלכי תורה, היא מכרעת את ההכרעה של הפגישה המבטאית, באיזה ענין ובאיזה מקום היא באה מתוך פגישה ענינית רוחנית מחשבתית, שנתנוצצה כאן ע"י שווי הבטוי של הגזירה השוה. ואז תתכונן המדה הזאת של גזרה שוה"

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *