תענית כ' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
תענית כ' (ע"א):
אלא משה מנלן אמר רבי אלעזר אתיא אחל אחל כתיב הכא "אחל תת פחדך" וכתיב התם "אחל גדלך".
ופירש"י ד"ה "אתיא אחל אחל":
כתיב במלחמת יהושע (יהושע ג) אחל גדלך ובמלחמת משה כתיב (דברים ב) אחל תת פחדך, מה יהושע עמדה לו חמה במלחמתו, כדכתיב בהדיא אף משה כן, שכן דרך הכתובין, למד סתום מן המפורש ברמז בדיבור דומה לחבירו, וגזירה שוה אחת מן שלש עשרה מדות שניתנו לו למשה מסיני, ובתחילת סיפרא מפורש.
נראה שרש"י מאריך בביאורו כיון שקשה היה שהכתוב אצל יהושע, מלבד שאלו דברי קבלה הרי מאוחרים הם, וכשנאמר למשה "אחל תת פחדך" עדיין לא נאמרו הדברים ליהושע. לכן אמר רש"י שהלימוד הוא בבחינת ילמד סתום מן המפורש וזה סעיף במידת גזירה שוה שהיא ממידותיה של תורה ועוד צ"ע.
לעצם הלימוד נראה שרבי אלעזר הלומד "אחל" "אחל" כוונתו ל"אחל גדלך" ו"אחל פחדך" שגדלך היא ממידת החסד הגדולה ופחדך זו מידת הגבורה "פחד יצחק". מידת גזירה שוה היא ממזגת שתי מידות אלו כלשון האר"י בבארו הנהגת גזירה שוה:
ולפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.
נראה שהמיזוג בין הגדולה והפחד הוא במידת יראת הרוממות. זה שאמר הכתוב:
וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך.
בדרך שכתב הרב זצ"ל (אורות המלחמה ד'):
לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות.
שם ה' הוא במידת התפארת1 שהיא המידה השולטת על הטבע2 והיא מידתו של משה כמו שאמרו "פני משה כפני חמה" על כן למדו בגזירה שוה שהיא בתפארת, שעמדה חמה למשה שאף שמים וארץ יראו מפניו3.
1 זה לשון שערי אורה (שער ח' ספירה שישית): "אבל שם ה' יתברך שהוא קו אמצעי נקרא תפארת".
ובספר הפרדס לרמ"ק (שער כ"ג פ"ו): "כבר התבאר שם בן ד' (אותיות) הוא תפארת".
ובספר התניא (אג' קודש פ' י"ב): "מדת הרחמים הנקראת בשם תפארת בדברי חכמי האמת לפי שהיא כלולה מב' גוונין לובן ואודם המרמזים לחסד וגבורה ולכן סתם שם הוי' ב"ה שבכל התורה מורה על מדת התפארת".
2 כך לשון הזהר וביאור אור החמה במדבר פרשת בלק דף קפ"ה:
"תא חזי, בשעתא דחריבו ישראל קרתא דסיחון, כרוזא אתעבר במלכו דשמיא, אתכנשו גברין שלטנין על שאר עמין, ותחמון מלכו דאמוראה היך אתחרב:
בההיא שעתא, כל אינון שלטנין דהוו ממנין על שבע עממין אתכנשו, ובעו לאהדרא מלכו ליושנה, כיון דחמו תוקפא דמשה אהדרו לאחורא, הדא הוא דכתיב (במדבר כא כז) על כן יאמרו המושלים באו חשבון, אינון שלטונין ממנן עלייהו דאתכנשו, והוו אמרי באו חשבון, מאן הוא דין דחריב לה, תבנה ותכונן כבקדמיתא, ותהדר מלכו ליושנה:
כד חמו גבורתא דמשה, ושלהובא דמלכו, אמרו כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון, כיון דכתיב מחשבון, אמאי מקרית סיחון, דהא קרית סיחון חשבון הוה, דכתיב כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי:
אלא שלהובא דמלכא שמיא נפק, וחריב כלא, בשעתא דאינון אמרין תבנה ותכונן עיר סיחון סתם, ולא אמרו חשבון, דחשיבו דבגין כך יתבני למותבא דאמוראה, כדין אתיבו ואמרו לא יכילנא, מאי טעמא, בגין דכל ארחין ושבילין אסתתמו, בתוקפא דרב עלאה דלהון, אי נהדר ונימא ונדכר חשבון דתבנה, הא אש יצאה מחשבון, אי נהדר ונימא (סתם) קרית סיחון, הא להבה יצאה מקרית סיחון, ודאי כיון דההיא שלהובא דאשא שריא תמן עלה, לית מאן דיכיל לה לאהדרא לה ליושנה, דהא מכל סטרין לית לן רשו".
וביאר בספר אור החמה:
"משה רבינו ע"ד בכח זכותו הכניע ושבר האומות למטה ושריהם למעלה ולא היה אפשר לכבשה על ידי יהושע שהוא פני לבנה אלא על ידי מרע"ה פני חמה, והיינו דקאמר "תוקפא דמשה" שכל מה שהוא מבטל שוב אין הקליפות חוזרות לקדמותם ולכן כאשר השרים העליונים רצו להחזיר כח השרים ההם לקדמותם לא יכלו, מפני שהביטול הקליפות שהוא מכח הלבנה, מתבטלות וחוזרות… ולכן נשארו ז' עממין בארץ ישראל… אמנם מידת התפארת רחוקה מהם מאד וכשהוא מבטלם שוב אינן שבים לקדמותם…
וזה רמז באומרו "שלהובא דמלכו שמיא נפק וחריב כולא" נודע מלכות שמיא – מלכות שהיא נקשרת בתפארת והתפשטות דיניה שלהבת להעביר החיצונים".
3 עוד י"ל ש"אחל" בגימטריא ל"ט מידת התפארת המהפכת דין לרחמים וממתקת היא ההופכת ל"ט לט"ל של ברכה והופך "אחל" לשון חולין לקדש ורחמים.