חגיגה ב' (ע"ב) – ג' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
חגיגה ב' (ע"ב) – ג' (ע"א):
תניא נמי הכי הכל חייבין בראייה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר שפטורין מן הראייה ואף על פי שפטור מן הראייה חייב בשמחה ואת שאינו לא שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטורין אף מן השמחה הואיל ופטורין מכל מצות האמורות בתורה מאי שנא לענין ראיה דפטירי ומאי שנא לענין שמחה דמחייבי לענין ראיה גמר ראיה ראיה מהקהל דכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכתיב בבא כל ישראל לראות והתם מנלן דכתיב למען ישמעו ולמען ילמדו ותניא למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע ולמען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר למימרא דכי לא משתעי לא גמר והא הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי בני ברתיה דרבי יוחנן בן גודגדא ואמרי לה בני אחתיה דרבי יוחנן דכל אימת דהוה עייל רבי לבי מדרשא הוו עיילי ויתבי קמייהו ומניידי ברישייהו ומרחשין שפוותייהו ובעי רבי רחמי עלייהו ואיתסו ואשתכח דהוו גמירי הלכתא וספרא וספרי וכולה הש"ס אמר מר זוטרא קרי ביה למען ילמדו רב אשי אמר ודאי למען ילמדו הוא דאי סלקא דעתך למען ילמדו וכיון דלא משתעי לא גמר וכיון דלא שמע לא גמר האי מלמען ישמעו נפקא אלא ודאי למען ילמדו.
הגמרא לומדת בגזירה שוה "ראיה "ראיה" שחרש המדבר ואינו שומע וכן השומע ואינו מדבר פטורין מראיה. נאמר "שלש פעמים בשנה יראה כל זכוריך"1 ונאמר בהקהל "בבא כל ישראל ליראות2" וכיון שבהקהל פטורין אף בעליה לרגל פטורין.
מעמד הקהל הרי הוא מעמד מסירת התורה מדור לדור. זו לשון הרמב"ם פ"ג חגיגה:
(ה) הקריאה והברכות בלשון הקדש שנאמר תקרא את התורה הזאת בלשונה אע"פ שיש שם לועזות.
(ו) וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל.
אף מעמד עליה לרגל קשור למסירת התורה כדברי הרמב"ם במו"נ (ח"ג פמ"ו):
אבל תועלת החג הרי טעמה ידוע, במה שיושג באותה ההתקהלות מהתחדשות התורה באותה ההתפעלות ואחוות בני אדם זה לזה ובפרט מצוות הקהל אשר נתבאר טעמה למען "ישמעו" וגו'.
אף בהלכה הביא הרמב"ם את פסוקי הקהל במצות עליה לרגל, שכן עליה לרגל קשורה אף היא לתורה. זו לשונו (פ"ב חגיגה ה"א) בהלכה המדברת על הפטורים מעליה לרגל.
ושם נאמר למען ישמעו להוציא מי שאין לו שמיעה גמורה ולמען ילמדו להוציא מי שאינו מדבר שכל המצווה ללמוד מצווה ללמד.
מסירת התורה מדור לדור מחייבת לשמוע כדי לקבל תורה ולדבר כדי למסור התורה הלאה, על כן השומע ואינו מדבר פטור והמדבר ואינו שומע פטור.
הגזירה השוה קושרת שתי המצוות עליה לרגל והקהל שכן שתיהן בעומק פנימיותן באות לבטא עצם הקשר של ישראל אל התורה3.
מתן תורה שייך לספירת התפארת4 שהיא הספירה השייכת להנהגת גזירה שוה5.
ספירת התפארת היא מחברת. כוללת היא בתוכה את כל שש ספירות התפארת ומיוחדת היא בחיבור בין ימין לבין שמאל.
כדי להיות שייכים לתורה צריך להיות גם שומע וגם מדבר. הדיבור והשמיעה מחברים בין אנשים. המדבר והשומע הרי הם כאיש אחד בבחי' "שומע כעונה". חיבור מיוחד זה ראוי להיןת נלמד בגזירה שוה המשווה ומחברת.
כחה של גזירה שוה באה מהספירה המנהיגה אותה שהיא התפארת המיוחדת בכח החיבור שלה.
1 שמות כ"ג, י"ז, שמות, ל"ד, כ"ג וכן דברים ט"ז, ט"ז.
2 דברים ל"א, י"א.
3 הרב קוק בהנהגת גזירה שוה: "וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה".
4 "והתפארת זו מתן תורה" (ברכות נ"ח ע"א).
5 לשון האר"י בגזירה שוה: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".