מועד קטן י"ט (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
מועד קטן י"ט (ע"ב):
שלשים יום (באבלות) מנלן יליף פרע פרע מנזיר כתיב הכא ראשיכם אל תפרעו וכתיב התם גדל פרע שער ראשו מה להלן שלשים אף כאן שלשים והתם מנלן אמר רב מתנה סתם נזירות שלשים יום מאי טעמא אמר קרא קדוש יהיה יהיה בגימטריא תלתין הוו.
נזיר מגדל פרע שיער ראשו.
בזהר מובא שגידול השיער בא מקדושתו של הנזיר ומהתדמותו לעליון (זהר נשא קכ"ז:):
גדל פרע שער ראשו, משום הא דכתיב (דניאל ז ט) "ושער ראשה כעמד נקא", דבהאי דמי לגוונא דלעילא.
אמר רבי יהודה בר רב, בשערי ממש אשתמודע דאיהו קדישא, דכתיב (שיר ה יא) קוצותיו תלתלים.
הלימוד מנזיר בא למתק את הדין.
ה"פרע" של נזיר הוא שיער ראשו הממשיך שפע קדושה וכוחות טהרה מהמקור העליון לעולם.
הדינים הקיימים בכל צמצום אור עליון, נכפים במקומם ומשמרים את הקדושה שלא "תחמיץ". כשמרי היין השוקעים בתחתית החבית, וכשמם כן הם, מהווים חומר משמר ליין מחימוץ. "פרע" הוא גילוי (כמ"ש "ופרע ראש האישה"1) ועניינו בנזיר גילוי אורות הקדש בחי' הנזיר.
באבל לעומת זאת "פרע" הוא ביטוי לערבוב וניתוק הדינים ממקורם. פגיעת מידת הדין באבל מתבטאת בגידול השיער ללא סדר ותיקון.
הגזירה השוה מנזיר באה ללמדנו שיש מיתוק2 לדין הפוגע באבל. אמנם בעת האבלות ה"שמרים" מתערבבים ביין ועלולים לקלקלו, אבל אין זו מטרת מידת הדין. אף באבלות הדין צריך לשקוע בתחתית החבית ולשמר את חייו של האדם בקדושה.
יש באבלות בחינה של "והחי ייתן אל ליבו". המוות מעורר למחשבה על תכלית החיים והוא בסופו של תהליך מרומם את החים ומכוונם למטרתם.
על כן בא הלימוד בגזירה שוה הממתקת את הדין בשרשו.
להבין ענין השערות בכלל ושיער נזיר בפרט, נקדים ענין הלבושים המבואר בפנימיותה של תורה.
כך כותב האר"י בביאורו לספרא דצניעותא:
הנה לבושים אלו התקינן להתלבש בהם, וההעלם הוא סיבת הגילוי, כי לא ישיגוהו ולא יהנו מאורו כי אם על ידי לבושים אלו. משל לאור השמש אשר לא יוכל איש להביט בו מרוב בהיקותו, אם לא יתרחק ממנו וישים מסך מבדיל בינו לבינו, ואז יוכל ליהנות מאורו. ואם יהיה האור גדול ומבהיק מאד יצטרך כמה וכמה מסכים לשיוכל ליהנות מאור ההוא. וזהו ענין לבושין דיקר אתקין וכמ"ש בזוהר שבכמה מקומות אתלבש דא בדא.
אף השערות הם כלבושים. כך כותב הגר"א בביאורו לספד"א דצניעותא (דף ג'):
והלבושין הם י"ג תיקוני דיקנא שעל ידם יוצאים האורות לכל העולמות מן המזלא. ויוצאין על ידי השערות צינורות דקין ועל ידי התלבשות בשערות ועל ידי זה יוכלו העולמות להתקיים.
… כמ"ש "ועתיק יומין יתיב ושיער רישיה כעמר נקי ולבושיה כתלג חיור" ואי אפשר לפרש לבושין ממש דהא לבושין אינון בגוף והראש מגולה כידוע… אלא דקאי על י"ג תיקוני דיקנא שהם לבושיו להתלבש האור.
וכך מבאר האר"י ענין השערות:
(ע"ב) ודע כי שערות הראש הם מבועי הדינין התחתו', ובהם תלויים, ואעפ"י שהם במקומם רחמים גמורים. מכל מקום למטה תלויים מהם הדינין, ושמם יוכיח עליהם: "שיער" מלשון סערה, ובמקומם כופין הדינין והקליפות ומהם נמשכין הדינין והקליפות, ולפיכך תמצא שבמקום שבאריך אפין נכפין הדינין, הוא מקום תוקף הדינין בז"א, המצח והחוטם וכן שערו' הזקן מהם תלויין הדינין התחתוני' ובמקומם רחמים גמורים, והם כופין הדינין, דומה ליין שקט על שמריו שאין השמרים מתעוררי' שם. אעפ"י ששם מקום השמרים ושרשם ומפני שיש לדינין אחיזה יותר בשערו' הזקן יותר משערות הראש ולפיכך הם קשים ולא שעיעי לכסות הדינין אשר שם מקורם משא"כ בשערות הראש שהם שעיעי. ומכל מקום יש מקום תליה לדינין בהם ובפרט בהיותם מושכין השפע ממוחא להם שממט' למעל' בסוד אור החוזר הוה"י שהוא דין ובצד זה יש להם יתרון לשערות הזקן עליהם כי הם מושכים השפע בסדר מלמעלה למטה. ולפיכך האי שערא סליק בתר אודנין שהוא מקום תליית הדינין ואין ראוי שיכסו על האזנים לעכב התפילה העולה עד שם.
אחר ראיית המקורות ננסה להבין הדברים עד כמה שידינו יד כהה מגיעה.
הלבושים באו להעלים האור. האר"י מלמדנו שההעלם הוא הגילוי. כאור השמש שאי אפשר לראותו כי אם כשמעלימים אותו על ידי לבוש, כך כל אור גדול צריך לבוש, על מנת שיוכלו תחתונים לקבלו.
ההעלם הוא זה שמאפשר לגלות את האור בצורה ראויה ומתאימה.
אחר שנעלם האור, יכול הוא להופיע בצורה שמתאימה לכלים המקבלים אותו. כגון בגדי כהונה המגלים את הכהונה או בגדי שבת או בגדים המתאימים לעבודה שאינה נקיה. "בגדים שמבשל בהם קדירה לרבו לא הם בגדים בהם מוזג כוס לרבו".
בשרשם, ההעלם והגילוי אחד הם.
הנזיר מצווה לגדל שיער. בקדושתו דומה הוא לבחינה העליונה בחי' אריך אנפין, ששיער ראשו כעמר (כצמר) נקי, לבן שכולו רחמים.
יש לשאול: הרי שיער לעולם בא לצמצם האור, וצמצום הוא דין ואילו אריך אנפין הוא כולו רחמים?
ויש לומר: במקום עליון כאריך אנפין, שם אין הדין נראה כלל. הדין הוא כשמרים הנכפים תחת היין הטוב השוקט על שמריו3. שם אמנם שרשי הדינים, אבל לא דינים ממש חלילה.
במקום נמוך יותר, שם השיער נעשה דין ממש. הלבן נעשה שחור, והוא מבטא צמצום האור שהוא עלול לגרום לניתוק מן המקור.
זה שערו של אבל, המגדל שיער לבטא פגיעת הדין בו.
בשרשם, מקור אחד לכל השערות. הצורך בצמצום האור כדי שיוכלו תחתונים לקבלו הוא שהביא את השערות. אלא שיש להבחין בין שערות המגלות את האור וממשיכות אותו אל מקבלי האור, לבין שערות המכסות על האור ומסתירות אותו ומנתקות אותו ממקורו.
הגזירה השוה מלמדת על מקור משותף ושרש אחד לשיער נזיר ושיער אבל.
כך כותב הרב קוק על גזירה שוה:
וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה.
אכן בפנימיותם יש שווי נפלא, אף כי בהתגלות בעולם שיער נזיר ושיער אבל שני הפכים הם.
1 עי' תוס' נזיר דף ג' ד"ה "תנא פרע פרע יליף" וזה לשונו: "… אבל אמר הרי עלי פרע בלא שילוח לא משמע מידי בפרע לשון גילוי כמו "ופרע ראש האשה" (במדבר ה')".
2 עי' במבוא לגזירה שוה.
3 "כחמרא דיתיב על דורדיא" (מגילה י"ב, ע"ב) כך מבאר את הדברים הרב קוק זצ"ל (אורות עמ' פ"ה): "כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינונים והצדיקים. כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול וחמוץ. הגלות דלדלה את כח החיים של האומה ושמרינו נתמעטו הרבה מאד, עד שיש סכנה לקיום החיים של האומה מחוסר תפיסת חיים מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה ושקיעתה החמרית. הקיום בגולה הוא קיום רסוק, וזה הקיום המדולדל, שהוא חדלון יותר מהויה, היה אפשר לו להמשך איזה משך זמן גם בחוסר שמרים כפי ההכרח. אבל לכל זמן, וכבר כשל הכח, והקיום העצמי תובע את תפקידו, ושיבת ישראל לארצו בשביל קיומו העצמי הוא מאורע מוכרח, וקיומו זה יוצר את שמריו: נושאי הרשעה והחוצפא של עקבתא דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרן. אלה הם הצדדים העכורים שהקיום הצלול והמשמח מתהוה על ידם, וסוף המהלך הוא: שקוע השמרים בתחתית החבית, הנמכת הכחות הרשעיות בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם המכאיב ומזעזע. אבל בהמשך יצירתם שהנם הולכים ביחד עם היין, חיי האומה ורוחה המתעורר, הם מעכירים אותו והלבבות רועשים למראה התסיסה, וינוח הלב וישקוט במכונו רק למראה העתיד, ההולך ועושה את מסלתו, במפלאות תמים דעים, "מי יתן טהור מטמא לא אחד"".