עירובין כ"ז (ע"ב), ברייתא בריש הספרא וירושלמי מעשר שני (פ"א ה"ג) – לימוד מכלל ופרט וכלל
עירובין כ"ז (ע"ב):
תניא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע ותניא אידך מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ אף כל ולד ולדות הארץ.
יש מחלוקת בלימוד מן הפסוק "ונתת הכסף בכול אשר תאווה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשיכר ובכול אשר תשאלך נפשך" (דברים י"ד, כ"ו)
יש כאן כלל ופרט וכלל מובהקים:
בכל אשר תאווה נפשך – כלל
בבקר ובצאן וביין ובשיכר – פרט
ובכל אשר תשאלך נפשך – כלל
"ונתת הכסף בכל אשר תאווה נפשך" – זה הכלל הראשון. הוא מבטא את הרצון לקשר עם העולם כולו לא רק מילוי חסרונו של אדם כי אם "כל אשר תאוה נפשך".
פעמים שהמילה "תאוה" מבטאת קשר שלילי ורצון שלילי. כך כותב הרב בחזון הצמחונות והשלום:
בבא היתר התורה לאכילת בשר, אחרי קדושת המצות במתן תורה, האריכה בהצעת הדברים: (דברים יב) 'ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר'. יש כאן גערת-חכם נסתרת והערה גבולית.
כאן רוצה התורה לכלול את הכל, את כל מאווי האדם ללא הערה גבולית ובלא גערה נסתרת…
תאוותו של האדם, מקורה הוא ברצון אמיתי של קשר עם העולם, על מנת להעלותו למרומי תפקידו האמיתי "כל שבראתי לכבודי בראתי". אין בכלל זה כל הגבלה והוא כולל לבוש, מגורים, תענוגות בני אדם – כל אשר תאווה נפשך.
לאחריו בא הפרט המפרט רק דברי מאכל, בקר וצאן יין ושכר. האכילה מבטאת קשר עמוק של האדם עם העולם. המאכלים הבאים מן החוץ חודרים לתוך האדם פנימה ובונים את עולמו הגשמי והרוחני. הם נותנים חיים ממש לאדם. "להחיות בהם נפש כל חי".
אמנם האכילה היא חלק מ"כל אשר תאוה נפשך", אבל היא ממוקדת בבנין גופו של אדם.
ואז בא הכלל השני "כל אשר תשאלך נפשך", לא מלשון תאוה אלא לשון שאלה, ולא אמירה כללית "תאוה" כי אם "תשאלך" – תשאל אותך נפשך, דברים שהגוף מבקש לקיומו. הפרט נעשה כמעיין המתגבר כעין הפרט ובמקום רק בקר וצאן יין ושכר אנו מרבים כל אשר כעין הפרטים הללו "ולד ולדות ופירות הארץ" כל אשר גדל מן הארץ ויונק ממנה את מזונו. דווקא דברי מאכל שיש להם חיות, יניקה והמשכיות.
נחלקו הברייתות מהו "כעין הפרט"
ברייתא אחת אומרת:
מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע.
וברייתא שניה אומרת:
מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ אף כל ולד ולדות הארץ.
ומבארת הגמרא שנחלקו בדגים ובעופות. מ"ד ולד ולדות הארץ ממעט דגים שממיא איברו או עופות שמן הרקק נבראו.
וממשיכה הגמרא לבאר במה נחלקו (כ"ח ע"א):
מאן דמרבי עופות קסבר כללא בתרא דוקא פרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט ואיתרבו להו כל מילי ואהני כללא קמא למעוטי כל דלא דמי ליה משני צדדין ומאן דממעט עופות קסבר כללא קמא דווקא כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא ואהני כללא בתרא לרבויי כל דדמי ליה משלשה צדדין.
ועדיין יש להמשיך ולשאול במה נחלקו ומאין נובעות שתי ההבנות בכלל ופרט וכלל.
שמא ואולי י"ל שיסוד מחלוקתם הוא מהבנת הנהגת כלל ופרט וכלל.
נחלקו בזה האר"י והרמ"ע מפאנו (שאף הוא נבחן כתלמיד האר"י ועל כן ייתכן שגם שמועה זו מקורה באר"י). לדעת האר"י כלל ופרט וכלל היא עלית המלכות להכריע בין תפארת שהוא הכלל הראשון לבין יסוד שהוא הכלל השני. המלכות הוא הפרט.
לדעת הרמ"ע מפאנו כלל ראשון הוא כתר הפרט הוא תפארת והכלל השני מלכות.
שתי דעות אלו יש להן מקור בזהר הקדוש ובתיקונים1.
יש לומר על פי מה שידוע שהמלכות הוא בחי' ארץ ותפארת היא בחינת שמים.
ויש להוסיף שדגים אף הם שייכים למידת האמת שהיא תפארת בדברי הגמרא פסחים קי"א:
ר' נתן אומר "ואמת ה' לעולם" דגים שבים אמרוה.
והעופות בוודאי ברורה שייכותם לשמים.
למ"ד דמרבי עופות היינו שהתפארת היא הפרט והמלכות שלאחריה היא הכלל ומרבה כל מילי גם ולדות הארץ אשר היא בחי' מלכות הכלל הראשון ממעט ולדות הארץ שהם אינם שייכים לתפארת שהיא בחי' שמים, ואליה שייכים הדגים והעופות.
זה אליבא דהרמ"ע מפאנו.
ומ"ד דממעט עופות (ודגים) היינו שתפארת היא הכלל והמלכות פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט והכלל השני מרבה כל מה שדומה בשלשה צדדים, וולד ולדות הארץ זה דמיון המלכות שהיא בחי' ארץ.
זה אליבא דהאר"י.
משמעות מחלוקתם במצות מעשר שני היא שלדעת האר"י ומ"ד ולד ולדות הארץ עיקר מעשר שני הוא להעלות את הארץ דרך פירותיה2 לירושלים. זו בחי' עליית המלכות שעולה למעלה מן הארציות להיות נאכלת בקדושה שמימית.
זו עליית המלכות במצוה מיוחדת זו3.
ולרמ"ע מפאנו ולמ"ד דמרבי עופות, לא הארץ עולה (שלא המלכות היא הפרט) כי אם האדם (שהוא בחינת "תפארת אדם לשבת בית") האדם מישראל עולה עם פירותיו לירושלים והוא מרכז המצוה. על כן כל פרי מפרי שייך לאדם לעלות עמו לירושלים להתקדש.
ברייתא דרבי ישמעאל:
מכלל ופרט וכלל כיצד "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" כלל "בבקר ובצאן וביין ובשכר" פרט "ובכל אשר תשאלך נפשך" חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט לומר לך מה הפרט מפורש דבר שהוא ולד ולדות הארץ וגדולי קרקע אף אין לי אלא ולד ולדות הארץ וגדולי קרקע יצאו כמהין ופטריות.
מעשר שני מבטא ענין מיוחד.
אדם העובד בתוך שדהו לכאורה שקוע בעבודת האדמה וכולו חומריות.
אכן באמת, עבודת אדמת ארץ ישראל, מלבישה קדושה עליונה וקושרת את האדם בפנימיותו אל הקדש.
מעשר שני המחייב את האדם לעלות לירושלים, ולאכול בקדושה פירות מעשר שני, הם גילוי לענין זה.
האדם שב אל מקורו ואף הפירות באים למקומם הראוי להם מצד קדושתם. כך מחובר האדם ומחוברת שדהו ופירותיה אל ירושלים עיר הקדש והמקדש.
המידה בה לומדים אילו פירות יכול האדם לאכול בירושלים מכסף מעשר שני היא כלל ופרט וכלל.
הכלל הראשון, תפארת, הוא האדם, שהוא כלל הכולל בתוכו גם את רכושו ואת דברי מאכלו.
הכלל השני, יסוד, הוא כלל דברי מאכל של האדם.
ההבדל בין הכללים, מבואר, שהכלל הראשון נמצא למעלה מן הפרטים והם נולדים ממנו, והכלל השני הוא נבנה מן הפרטים.
הפרט הנמצא ביניהם יש בו מן הפרטים ויש בו מן הכלל. על כן נבחן הוא "כעין הפרט". הכלל עושה את הפרט למעיין הנובע והוא נעשה מושג ולא רק מוצג.
הכלל העליון הראשון הוא האדם בחי' תפארת, שהיא חלק מעם קדוש לה'. אדם זה יש לו פירות דרכן הוא מופיע והם הפרטים המגלים את הכלל וקדושתם באה מכח הכלל.
הכלל השני הוא כבר נולד מן הפרטים. בצורה הגלויה יש חיוב לעלות את הפירות לירושלים והאדם הולך עם פירותיו. הפרטים – הפירות – הם בונים את קישורו לירושלים.
הבקר והצאן, היין והשיכר הם הפרטים המכריעים בין הכלל העליון בהיותם מגלים את קדושתו לבין הכלל התחתון בהיותם בונים את קישורו לירושלים.
וזו בחי' כלל ופרט וכלל שאי אתה אלא כעין הפרט.
ירושלמי מעשר שני (פ"א ה"ג):
רבי ישמעאל דריש ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר פרט ובכל אשר תאוה נפשך הרי כלל אחר. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט לומר לך מה הפרט מפורש דבר שהוא וולד וולדות הארץ אף אין לי אלא דבר שהוא וולד וולדות הארץ. רבי עקיבא מפרש מה הפרט מפורש דבר שהוא פרי וולד פירי ומכשירי פירי אף אין לי אלא דבר שהוא פרי וולד פירי ומכשירי פירי. מה נפק מן ביניהון דגים וחגבים כמהין ופטריות כרבי עקיבא נקחין בכסף מע"ש.
בירושלמי מעשר שני פ"א ה"ג נחלקו בדבר ר' ישמעאל ורבי עקיבא.
לרבי ישמעאל למדו פרי מפרי וולד ולדות הארץ ולרבי עקיבא פרי מפרי והגמרא אומרת שנפ"מ ביניהם דגים.
בסגנון זה של הדברים יש תימה לכאורה במה נחלקו.
לפי הירושלמי נראה פשוט שנחלקו במידת כלל ופרט וכלל מה עניינה ובהבנה פנימית י"ל שנחלקו בהנהגת כלל ופרט וכלל אם כדברי האר"י אשר מקורם בזוהר שהכלל הראשון תפארת והפרט מלכות וכלל שני יסוד, שלפי"ז י"ל שהפרט קשור לארץ ועל כן כעין הפרט הוא ולד ולדות הארץ, כדברי רבי ישמעאל.
דעה שניה היא כדברי רמ"ע מפאנו שמקורם בתיקונים שהכלל הראשון כתר והפרט תפארת וכלל שני מלכות, ואם כן כעין הפרט אינו קשור בדווקא לארץ והוא רק פרי מפרי כדברי רבי עקיבא.
במצות מעשר שני י"ל שנחלקו אם עניינה להעלות את הארץ (שזו בחינת עליית המלכות) לירושלים למדרגה של קדושה מיוחדת – כדברי האר"י ורבי ישמעאל.
או שעניינה כעין הפרט שהיא תפארת וכמו שאמרו בספרי4:
למען תלמד ליראה מכאן שגדול מעשר שמביא לידי תלמוד תורה.
וידוע שהתורה היא בתפארת כמו שדרשו "והתפארת" זו מתן תורה.
על כן לא רק ולדות הארץ אלא כל פרי מפרי ואפילו דגים.
דגים אף הם קשורים לתפארת שזו מדתו של יעקב בחי' "תתן אמת ליעקב" וכמו שדרשו בפסחים קי"ח (ע"ב) בשם רבי נתן:
ר' נתן אומר "ואמת ה' לעולם" דגים שבים אמרוה.
1 עי' בספר קהילת יעקב ערך כלל "הרב בסידור פי' כלל בת"ת ופרט במ'. ובתיקונים פי' כלל בכתר ופרט בת"ת וכלל במ' וזהו כלל ופרט וכלל וע' בע' פרט".
2 עי' קהילת יעקב ערך פירות אילן שאף הפירות מן המלכות "כל פירות אילן הן במלכות לבד מתפוחים שהן בזעיר".
3 ע' מש"כ במצוות המסיימות ספר ויקרא.
4 כמובא בתוס' קידושין כ"ד ע"א ד"ה ה"ג רש"י אלא וכן הוא בספרי בהוצאה מדעית ובילקוט שמעוני.