מוסף שבת (ספרי פנחס) – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר
הקשר בין הדין הנלמד למידה כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר
מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י, הרמ"ע מפאנו והרב קוק.
לשון ספרי (פנחס פס' י"ד סעיף קמ"ד)
וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים למה נאמר לפי שהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבוקר והיתה בו שבת בכלל את הכבש אחד והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר ולדון בקבועה.
מדרש זה נאמר על פי המידה "דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר"
המידה לא באה ללמדנו הלכה מיוחדת, אלא בא הספרי לומר שהפרשה כולה כתובה על פי מידה זו. בודאי יש קשר בין המידה לבין צורת הכתיבה של מצווה זו בדווקא על פי מידה זו. וזה גופא החידוש ואין צריך לחפש חידושי הלכות הנלמדות מן המידה.
מוסף שבת בכלל התמיד היה, שהרי אילו קרבנות הימים הנקבעים על פי השמש, ולא כמועדים הנקבעים על פי הלבנה. יצא יום השבת מכלל תמידים להקל ולהחמיר. להקל לא נזכר במדרש. נראה שיש קולא במוסף שבת שאינו אחד בבוקר ואחד בין הערביים, והחומרא היא שמביאים שני כבשים "ולדון בקבועה" פירש הראב"ד לשון חובה (כמו בתפילת קבע) ועוד י"ל לשון קביעא וקיימא שאינו מותנה בדבר בעולם וקבוע מששת ימי בראשית.
מה עניינה של מידה זו למוסף השבת.
נראה על פי דברי האר"י שביאר מידה זו:
לפעמים יתנהג העולם בסוד עיבור המלכות, להוליד למטה דוגמת עליונים… בסוד דין ורחמים ביחד, ולא כענין ו' שהוא ת"ת נוטה לצד הרחמים, ואז יצא להקל ולהחמיר, ותתעבר ותלד למטה ג' גוונין, דין, ורחמים, וממוזגים
ששת ימי השבוע הם בחי' ו"ק של ז"א שהוא נוטה לרחמים. פעמים שעבור המלכות הנוק' אינו כענין ז"א שהוא "ו". אלא כעניינה שבה הרחמים והדין ממוזגים ויש גם בחי' דין ונטייה לצד הדין.
השבת אינה כענין ו' ימות השבוע ויצא להקל בעינוגה וקדושתה ולהחמיר בקרבנות המוספין.
לפי"ז מובן שמידה זו שייכת ליום השבת בחי' מלכות שהיא "השביעית" אחר ו' קצות ויצא אף להחמיר. ויצא מכלל התמיד שהוא בכל ימי השבוע. נראה שהתמיד שייך במיוחד לכל יום ממניין מימות השבוע וזה ענין שיר של יום שהיו שרים בבית המקדש על התמיד. וביום השבת בא התמיד, והמוסף מחמיר להוסיף, ומקל להוסיף רק ביום ולא בין הערביים, ולהוסיף ברכת עונג שבת מצד קדושת היום.
עוד י"ל עפ"י הרמ"ע מפאנו בביאור מידה זו "לטעון טוען אחר שלא כעניינו" היינו שהייסורים הבאים עליו (שזה ביאור לטעון טוען) שהוא טעון בהם אינם כעניינו ואינם מתאימים לו שהרי שב בתשובה, ואלו הייסורים באים על מנת להקל על העולם כולו (שעל ידם מוחלין לו ולעולם כולו) ולהחמיר על עצמו לידון בייסורין.
והשבת י"ל שהוא שלא כעניינו שעיקר הקדושה באה לידי ביטוי בהוספת ענג שבת ואעפ"כ יצא להחמיר ולידון בקבועה דהיינו שיש חובת קרבנות היום והחובות באות להחמיר עליו ולהקל על העולם כולו הקיים בזכות הקרבנות. (וקבועה לשון חובה)
טעון -לשון משאוי והרי אמרו מהו תפילתו קבע כל שתפילתו דומה עליו כמשאוי. הרי שהמידה לטעון טוען שלא כעניינו, שהוא עליו כמשאוי, וזה לידון בקבועה, שיש חובות בשבת וזה להחמיר.
עוד יש לומר על פי ביאור הרב זצ"ל. ביאור הרב למידה זו הוא שהכלל עומד ברום השאיפות העליונות למעלה מכל הגבלה. הטוען שהוא שלא כענינו של הכלל האינסופי חודר לעומקם של הדברים המוגבלים אחר שנצטמצמו. יש בו -בטוען שלא כעניינו -מכוחו של הכלל האינסופי ועל כן בא להקל, בחי' חסד, ויש בו גם מכח הדברים המצומצמים והמוגבלים, ועל כן בא להחמיר (בחינת דין)
התמיד שהוא הכלל, שממנו יצא מוסף השבת, הוא למעלה מההגבלה הזמנית. כך לשון הרב בעולת ראי"ה ח"א עמ' קכ"ח ד"ה "כמו שכתבת":
ממקור כל המקורות מפי כבודך ששם רק אור החסד המוחלט רב חסד בהטבה שאין לה קץ ותכלית, שואף זורח הוא מקור הקודש התמידי שאין שום יחס של הפסק ושל איזו הערכה זמנית ביסוד עליון ונישא זה.
התמיד שייך לכלל עליון שכולו חסד. מכלל זה יצא מוסף שבת וירד לעולם הזמן על כן בא גם להחמיר ולהוסיף.
מוסף השבת הוא המשך התמיד הוא וממנו ירד להיות בתדירות זמנית השייכת לעולם המוגבל והזמני.
יציאתו להקל אינה נזכרת במדרש ובפשטות היא ביטוי לכך שהמוסף הוא רק ביום ולא בין הערביים ואולי בחינה של "להקל" היא בכלל השבת שיש בה עונג וקדושתה עליונה.