יבמות ע' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה

הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור הרב קוק.

יבמות ע' (ע"א):

א"ר אלעזר מנין לערל שאין אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו.

הביטוי תושב ושכיר משותף לתרומה ולפסח. בפסח נאמר (שמות י"ב, מ"ה):

תושב ושכיר לא יאכל בו.

ובתרומה נאמר (ויקרא כ"ב, י'):

וכל זר לא יאכל קדש תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש.

אמנם כל אחד הוא במשמעות שונה. בפסח הכוונה לגויים ובתרומה הכוונה לעבד עברי. אף על פי כן הביטויים השוים מלמדים בגזירה שוה.
אמנם פסח ותרומה הם שני נושאים הרחוקים זה מזה, אך הביטוי השוה מלמד על נקודה פנימית משותפת.
כך כתב הרב קוק בביאור מידת גזירה שוה:

אורות הקדש, החיים בחיים עליונים ברום עולמים בצחצחות אידיאליהם, ספוגי קדש קדשים, מכים הם גלי אורי אורים, וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה. ומשקל השווי הזה וערך הפגישה הזאת נמסרו לחכמי אמת. ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו. הקבלה הספוגה את הרוח הפנימי מלא הקדש אשר למהלכי תורה, היא מכרעת את ההכרעה של הפגישה המבטאית, באיזה ענין ובאיזה מקום היא באה מתוך פגישה ענינית רוחנית מחשבתית, שנתנוצצה כאן על ידי שווי הבטוי של הגזירה השוה. ואז תתכונן המדה הזאת של גזרה שוה.

נראה שבעומק הענין נפגשים הפסח והתרומה. בקרבן פסח למדנו שלכל ישראל יש בחינה של כהנים.

בהקרבת קרבן שלמים מפריש הבעלים את החזה והשוק לכהן. בקרבן פסח דין זה איננו קיים (עי' ברמב"ם פ"ד ה"ז). מדוע? עבודת הקרבנות נעשית על ידי הכהנים, שליחי הציבור של ישראל, המבטאים את הכלל בישראל. אף יחיד המקריב קרבן, מפריש חלק ממנו לציבור, ועל כן יש לתת חלק מן הקרבן לכהנים, שהם הביטוי לציבור בישראל.
בקרבן פסח, מבטא כל יחיד את הציבור. כל אדם מישראל מגלה את היותו חלק מממלכת הכהנים, והכלל בא לידי ביטוי בכל אחד ואחד. על כן אין צריך להפריש לכהן חלק מן הקרבן, שכן הבעלים עצמם הם ככהן, שכן הם מגלים את חלק הכלל שבהם, המופיע בכל יחיד ויחיד.
דברים אלה מבארים ענין נוסף בקרבן פסח.
כתב הרמב"ם (פ"ח ה"ג):

מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר אוכל מהן תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו.

והקשה הגרי"ז (חידושי הגר"ח על הש"ס, פסחים ע' ע"א), מדוע עדיף דין אכילה על השובע בקרבן פסח על דין זה בשלמי חגיגה, הרי בכל אכילת קדשים יש דין אכילה על השובע? ותשובתו, שבכל אכילת קדשים דין אכילה על השובע הוא רק באכילת הכהנים ולא באכילת הבעלים, ואילו בקרבן פסח אף על הבעלים חל דין זה. על כן יש להקדים אכילת שלמי חגיגה, שבהם אין על הבעלים חובת אכילה על השובע, ואחר כך לאכול מקרבן הפסח, שבו יש חיוב לאכלו על השובע.
אכילה על השובע, שבדרך כלל מוטלת רק על הכהנים, מופיעה בקרבן פסח באכילתו של כל אחד מישראל, שכן בקרבן פסח מתגלה הבחינה הכללית שבכל אחד ואחד מישראל, ועל כן הוא ככהן, וחלים עליו דינים שחלים בדרך כלל רק על כהנים.

על כן שכיר ותושב לא יאכל בו שכן מיוחד הוא קרבן פסח לישראל שהם ממלכת כהנים וגוי קדוש.
בזה נפגש הפסח עם התרומה שהיא קדש לכהנים.
על כן מן הערל שנאמר בפסח "כל ערל לא יאכל בו" לומדים שערל אסור בתרומה שכשם שזה פוגם בבחינה של "ממלכת כהנים" כך זה פוגם בבחינת כהנים.

עי' רמב"ם מצוות לא תעשה קל"ה:

שהזהיר הערל מלאכול תרומה והוא הדין לשאר קדשים שהערל מוזהר מאכילתם וזאת האזהרה לא התבארה בכתוב אבל היא נלמדת בגזרה שוה ובארו המקבלים עם זה שזה האיסור הוא מדאורייתא לא מדרבנן ולשון יבמות מנין לערל שאינו אוכל תרומה נאמר תושב ושכיר בפסח תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו והוא הדין לשאר קדשים וזה גם כן לשון ספרא ושם אמרו רבי עקיבא אומר איש איש לרבות את הערל ושם התבאר ר"ל בגמרת יבמות שמה"ת משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל הנה כבר התבאר לך שערל אסור בתרומה מן התורה והמשוך הוא אסור מדבריהם והבן זה ושם אסרו משוך צריך שימול מדרבנן.

דין זה הוא הלכה למשה מסיני שאין כתוב מפורש עליה ונרמזה בלימוד בגזירה שוה.
נראה שרבי אליעזר הלומד בגזירה שוה הבין שצריך לחפש בכתוב דווקא במידה זו את דין ערל. איסור ערל בתרומה ובפסח הוא בגדר זר שאינו אוכל בתרומה ואף בפסח כל ישראל הם ממלכת כהנים וערל נחשב זר.
הצורך להיות נימול שייך במיוחד לגזירה שוה כמו שביארנו במסכת שבת על דברי הגמרא מכאן למילה שבאותו מקום ת"ל "ערלתו" "ערלתו" בגזירה שוה.
אף כאן הצורך לימול נלמד בגזירה שוה שכן מילה היא עצמה גזירה (כתרגומו) והיא בחינת הסרת הקליפות על מנת להגיע לנקודה הפנימית הישראלית.
גם "ישראל" שייך למידת "תפארת" שהיא מידת גזירה שוה כדברי האר"י והנקודה הישראלית הפנימית היא עומדת ביסוד הלימוד מ"תושב ושכיר לא יאכל בו" שאף ערל בכלל הזרים הצריכים לגזירת מילה על מנת להיכנס לכלל ישראל ולאכול בפסח ובקדשים בכלל.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *