בבא מציעא מ"ז (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה

בבא מציעא מ"ז (ע"ב):

אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה סוף סוף מאן דשדא דליקה בעי שלומי אלא גזירה שמא תפול דליקה באונס אי מוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה טרח ומציל ואי לא לא מסר נפשיה טרח ומציל ריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה מאי טעמא דריש לקיש אמר קרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד.

נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש מהו הקנין הפועל מן התורה. לרבי יוחנן מעות קונות ולריש לקיש משיכה קונה.
בביאור מחלוקתם יש לומר ששני חידושים חידשה תורה ביחס האדם לרכושו.
האחד הוא עצם שייכותו של רכוש לאדם. דרך היציאה אל הפועל של העולם היא בקנין. על ידי שיש לאדם דבר שהוא שלו, הוא מוציאו אל הפועל בשימוש בו. בעולם הטבע אין ליצורים רכוש שלהם אלא כל אחד משתמש במה שבא לידו¹.
מקור ערך זה של שייכות הוא עליון מאד, וראשיתו מ"קונה שמים וארץ". כך היא לשון הרב חרל"פ בביאורו לשמונה פרקים (מי מרום, עמ' ס"ה):

… ואחרי שענין האדנות הוא ממידת קונו יש לעמוד על אופי הבעלות על דברים הנקנים, שאינה בעיקר בשביל ההשתמשות שישיגו באמצעות הדברים הנקנים לו, אלא שעצם הבעלות הוא ענין נשגב ושלם, שכשם שהבעלות העליונה היא שלא לשם תשמישים, כי איננו נצרך חס וחלילה לשום אחד מבריותיו, כן הבעלות האמיתית הנמשכת אלינו, התכלית היא הבעלות בעצמה אף מבלעדי ערך התשמישים…
ובהיות שעיקר מהות האדם היא הבעלות הנקנית לו מן השמים ובזה הוא מתדמה לעליון ב"ה "אני שליט בעליונים ואתה שליט בתחתונים", מחויב הדבר שכל תשמישיו יהיו ממה שהוא בעלים עליהם ולא של זולת…

החידוש השני הוא ערכו של דבר. כשיש לאדם חפץ, לא רק חפצו בידו כי אם גם ערכו של החפץ. "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות" (חגי ב', ח'). הכסף והזהב, חידוש אלוקי הם בעולם. על ידם אנו מעריכים כל פעולה וכל חפץ.
חידוש זה הוא המאפשר והגורם לאדם לעסוק בפיתוחו ושכלולו של העולם ולהתרומם מעל הדברים הנצרכים לו לשימוש מיידי. כך בונה הוא חללית לירח אף שאינו אוכל אותה או לובש אותה או גר בה. הכסף והזהב שהוא מקבל על עבודתו הם הערך של העבודה ועם הערך הזה הוא רוכש חפציו.
כך ישתכלל העולם.
מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא באיזה מן החידושים שהזכרנו חידשה התורה את מושג הקניין. לריש לקיש נתחדש הקנין יחד עם חידוש השייכות של גוף החפץ לבעליו. כיון ש"שלי שלי ושלך שלך", חידשה תורה את אפשרות המעבר של חפץ מאדם לרעהו. על כן משיכה היא הקונה מן התורה.
לרבי יוחנן נתחדש הקנין יחד עם חידוש ערכו של כל דבר. הערך הוא שקבע את המסחר בחפצים וזה הביא את הקנין. על כן מן התורה מעות קונות. הכסף הוא המבטא את חידוש הקנין והמעבר של חפצים מאדם לרעהו.
אפשר לראות את מקור מחלוקתם כבר בראשית הבריאה. הזהב מוזכר לראשונה בקשר לנהר פישון הנחלק מהנהר היוצא מעדן (בראשית ב', י"א-י"ב):

שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב:
וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדלח ואבן השהם

מה טיבו של הזהב הנקרא בתורה "טוב". על כך נחלקו חכמים במדרש (ב"ר ט"ז):

וזהב הארץ ההיא טוב אמר רבי יצחק טובוי דהוא בביתיה טובוי דהוא בלוויתיה א"ר אבהו טובה גדולה חלק הקב"ה לעולמו אדם פורט זהוב אחד והוא מוציא ממנו כמה יציאות
אמר ריש לקיש לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב ולמה נברא בשביל בית המקדש שנאמר וזהב הארץ ההיא טוב היך מה דאת אמר (דברים ג) ההר הטוב הזה והלבנון.

נראה שמחלוקת רבי אבהו וריש לקיש בשאלה מה טיבו של הזהב, היא מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש. רבי אבהו סובר שטיבו של הזהב הוא בהיותו מטבע עובר לסוחר אשר בכמות מעטה אפשר להוציא הרבה יציאות ועל כן טוב הוא לאדם המהלך בדרך שאינו צריך לקחת עימו את כל רכושו ודי לו במעט זהב לכלכל את כל צרכו.
ריש לקיש סובר שטיבו של הזהב הוא בגופו, בשימוש בו עצמו. (בחי' משיכה קונה). אלא שעד שביהמ"ק נבנה השימוש בו היה רק כהכנה לכלי המקדש. כך למדו בני האדם להשתמש בזהב לחצבו ממעמקים לעבדו ולשכללו. לאחר מכן בבא הזמן לבנות את בית המקדש ידעו האומנים להשתמש בו בכשרונם, לכבוד הקב"ה.
לריש לקיש אפשר לראות בזהב את התהליך אותו מבאר בעל הלשם על פי הנאמר בספר יצירה:

אין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע.

וזו לשונו (לשם שבו ואחלמה – ספר הדע"ה חלק ב – דרוש ד ענף יז סימן ו):

והאמת הוא כי הרעה הוא סבת הטובה והנגע הוא סבת הענג. כי ע"י הרעה יוצאים מציאות הגבורות על מציאותם היותר אפשרי שבהם. ואין תקנה להוציא את כחות ותכונות הגבורות בכל תוקפם שהוא בהתגברות יתירה היותר אפשרי שבהם. אלא ברעה דוקא. כי בהיות בו איזה בחי' מתכונת הטובה והקדושה הנה מכניע את עצמו בזה למעלה ואז אינו יוצא בכל כחו כי מתכונת הטובה הוא לבטל את עצמו ולהסתכל על זולתו להתקרב אליו אבל תכונת הרע הוא להיפך. והרי אי אפשר שיוצא מציאות הגבורות על מציאות היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא כי רק בזה הם מתגלים ויוצאים בכל תוקפם באין מנוע. ואחר שיצאו ונעשו על תכלית מציאותם ע"י הרעה. אז כאשר נמשך בהם אור החסד הנה מתמתקים ומתבסמים כי מתייחדים עם החסדים בתכלית היחוד יען שעיקר עצמותם הם משורש אחד ועי"ז הם יוצאים תיכף מרעה לטובה ואז הם מתגלים לכל טוב ואין בטובה למעלה מהם. וכל הרעה שנעשה מהם הוא נשרף וכלה עי"ז ג"כ כמו שיתבאר למטה ונשארים הגבורות נקיים וטהורים מכל סיג ופסולת ונעשים הם גופה לקודשא דקודשין שלהובין דרחימו בין ישראל לאביהם שבשמים להעשות על ידיהם כל נועם זיו העתיד. ועכ"פ הוא כי הרעה עצמה הוא סיבת הטובה. והוא סוד ענין הקליפה שקדמה לפרי. והוא ג"כ עומק סוד הדברים שאמרו במדרש תמורה שצורך כל התמורות הרעות היה כי על ידיהם ניכר כל טוב אשר כנגדו.

נראה שזה עומק הגזירה השוה "טוב" "טוב" שלמד ריש לקיש.
האר"י בביאורו לי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן מבאר הנהגת גזירה שוה שהיא הנהגת התפארת הממזגת את הדין והרחמים. הדין מתמתק בשרשו כשהוא מתמזג עם מידת הרחמים ובכך תיקונו.
ה"טוב" שנאמר בזהב גנוז הוא וטמיר בתוכו², ואינו נגלה אלא בבית המקדש, שם מתברר הטוב. הגזירה השוה מלמדת שהזהב עצמו שהוא דין המתמתק בבית המקדש ונעשה גופו טוב³.
ובזה יתכן לבאר מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בענין המידות שהתורה נדרשת. זו לשון ילקוט שמעוני תהילים (פרק י"ז רמז תרע"ו):

"צדקו יחדיו" ר' יוחנן אמר מקל וחומר צדקו, וריש לקיש אמר מגזרה שוה

.
בקל וחומר הדין נשאר במקומו והרחמים במקומם ואנו לומדים מזה על זה⁴. אין הדין עצמו מתמתק במידה זו, אלא רק מתולדתו אנו לומדים דין חדש. "צדקו יחדיו" היינו שביחד מבין שניהם יוצאת התולדה שהיא החידוש הצודק.
לריש לקיש "צדקו יחדיו" זה גזירה שוה. יחדיו היינו שהם נעשים שוים על ידי השפעתם זה על זה.
הדין עצמו מתמתק ומתעלה על ידי הגזירה השוה, המחברת אותו לרחמים.
שיטתו של ריש לקיש קשורה גם למציאותו ולאישיותו. בצעירותו היה ליסטים ואף היה ראש לליסטים. משחזר בתשובה ביקש למתק ולהעלות את ליסטותו. רבי יוחנן חשב אחרת והבין שליסטותו נשארה אלא שיכול הוא לקחת ממנה ערכים.
כך אפשר להבין פשר מחלוקתם האחרונה שהביאה למותם (בבא מציעא פ"ד ע"א):

יומא חד הוה קא סחי ר' יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה אמר ליה חילך לאורייתא אמר ליה שופרך לנשי א"ל אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאתויי מאניה ולא מצי הדר אקרייה ואתנייה ושוייה גברא רבא יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה משעת גמר מלאכתן ומאימתי גמר מלאכתן רבי יוחנן אמר משיצרפם בכבשן ריש לקיש אמר משיצחצחן במים א"ל לסטאה בלסטיותיה ידע אמר ליה ומאי אהנת לי התם רבי קרו לי הכא רבי קרו לי אמר ליה אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה חלש דעתיה דרבי יוחנן חלש ריש לקיש אתאי אחתיה קא בכיא אמרה ליה עשה בשביל בני אמר לה (ירמיהו מט) עזבה יתומיך אני אחיה עשה בשביל אלמנותי אמר לה (ירמיהו מט) ואלמנותיך עלי תבטחו נח נפשיה דר' שמעון בן לקיש והוה קא מצטער ר' יוחנן בתריה טובא אמרו רבנן מאן ליזיל ליתביה לדעתיה ניזיל רבי אלעזר בן פדת דמחדדין שמעתתיה אזל יתיב קמיה כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה תניא דמסייעא לך אמר את כבר לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייע לך אטו לא ידענא דשפיר קאמינא הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה] בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה.
תרגום: יום אחד היה רבי יוחנן רוחץ בירדן. ראהו ריש לקיש וקפץ לירדן אחריו. אמר לו: "כוחך – לתורה". אמר לו: "יופיך – לנשים". אמר לו: "אם אתה חוזר בך, אני נותן לך את אחותי, שהיא יפה ממני". קיבל עליו. ביקש לחזור להביא בגדיו ולא יכול (לחזור). הקרהו והשנהו, ועשהו אדם גדול. יום אחד היו נחלקים בבית המדרש: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל-יד ומגל-קציר – מאימתי מקבלין טומאה? משעת גמר מלאכתן. ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: "משצירפם בכבש, ריש לקיש אומר: משיצחצחן במים". אמר לו: "ליסטים בליסטותו יודע". אמר לו: "ומה הועלת לי? שם 'רבי' קראו לי, כאן 'רבי' קורין לי". אמר לו: "הועלתי לך, שקרבתיך תחת כנפי השכינה" חלשה דעתו של רבי יוחנן. חלה ריש לקיש. באה אחותו, בכתה (לפניו), אמרה לו: "עשה בשביל בני". אמר לה: "עזבה יתומיך – אני אחיה". – "עשה בשביל אלמנותי" – אמר לה: "ואלמנותיך – עלי תבטחו" (ירמיהו מ"ט, י"א). נחה נפשו של רבי שמעון בן לקיש. והיה רבי יוחנן מצטער אחריו הרבה. אמרו חכמים: "מי ילך ליישב דעתו?" – "ילך רבי אלעזר בן פדת, שמחודדות שמועותיו". ישב לפניו, כל דבר שהיה אומר רבי יוחנן (היה) אומר לו: "שנויה (תניא) שמסייעת לך". אמר (לו): "אתה כבן לקיש?! בן לקיש – כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, ואני מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ומאליה רווחת השמועה; ואתה אומר, שנויה שמסייעת לך'?" וכי איני יודע שיפה אני אומר?!" היה הולך וקורע בגדיו ובוכה ואומר: "בן לקיש, היכן אתה? בן לקיש, היכן אתה?" והיה צווח עד שנטרפה דעתו, ביקשו חכמים רחמים עליו ונחה נפשו.

רבי יוחנן אומר שגמר מלאכתה של החרב הוא בכבשן האש. כלים אלו הם במידת הדין ואין להם מיתוק. ריש לקיש סובר מ"שיצחצחו במים" המים הם החסד והצחצוח הוא בחי' מיתוקו במים. יש לחרב תיקון ושימוש בבחי' חסד⁵. משרמז לו רבי יוחנן על ליסטותו שעדיין קיימת בו והוא רואה בה דברים חיוביים וטובים השייכים למידת החסד, נפגע ריש לקיש ואמר "ומאי אהנת לי" אם נשארתי ליסטים ואין הליסטות מתמקת עדיין אין התורה "אהנת לי" שאינה מרוממת הליסטות עצמה. כאילו נשאר בי גם תואר "רבי" שהיה לי בליסטות.
רבי יוחנן לא מיתק הדין והרע אלא ביערו מן העולם. נתן בו את עיניו ונעשו הדינים גל של עצמות.

---

¹ אף שלמדנו גזל מנמלה, היינו אחר שלקחה דבר בפיה שוב אין משתמשים בו אף אין קנין של נמלה זו או אחרת ועוד שנמלה מיוחדת אף בזה מכל בעלי החיים.
² עי' זהר ח"ב עמ' רל. בביאור הסיבה שאין אות ט' המרמזת לטוב, בשמות השבטים שעל החשן. "ובגין כך איהו טמיר וגניז ולא אתחזי בהו" עיי"ש.
³ עי' בפרדס שער הגוונים פ"ג ובקהילת יעקב ערך זהב תרשיש שהביא בשם הפרדס "כשהיא מתבסמת בימין נקרא זהב תרשיש הבא מתרי שש… כשנכללה גבורה בחסד הרי כאן תרי שש. שש גבורה ושש חסד".
⁴ לשון האר"י בק"ו: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".
⁵ עי' קהילת יעקב ערך "צחצחות": "במקדש מלך פירוש על הזעיר, ויש לומר כי הזעיר כלול מחסד וגבורה, והנה החסד הוא צח ולבן ומאיר, והגבורה הוא חשוך, אמנם כאשר נמתקה הגבורה היא מאירה יותר מן החסד כחשיבות הזהב על הכסף, ועל כן הצדיקים שממתיקים הגבורות יש להם שכר כפול, אחד מאור החסד והב' מאור הגבורה, וזה שאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, צפנת דייקא בחינת צפון שהוא אור ומתוק ורב מאד מאור החסד, וזה צח צחות צח חד מבחינת חסד צחות תרי צחותא לגו מן צחותא, הוא אור הגבורה המתוקה שהיא כפלים מאור החסד, וזה שאמר במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שממתיקין הגבורות, מה שאין כן הצדיקים הן נהנים מבחינת חסדים".
ריש לקיש סובר שאת החרב שהיא הדין מצחצחים במים וזו גמר מלאכתה. זוהי בחינת בעלי תשובה שאור ואש הגבורה מתמתקים במי החסד, ואז חילם לאורייתא, ובמקום שהם עומדים אף צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שכן לא זכו למתק את הרע בעצמם.

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *