נזיר ג' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
נזיר ג' (ע"א):
הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר: ממאי דהדין שילוח ריבויא הוא דכתיב שלחיך פרדס רמונים אימא מידי דעבורי כדכתיב ושולח מים על פני חוצות תנא פרע פרע יליף כתיב הכא קדוש יהיה גדל פרע וכתיב התם גבי כהן הדיוט ופרע לא ישלחו ואיבעית אימא האי שולח מים נמי ריבוי הוא (כדמתרגם רב יוסף) דכד משקין ליה מיא לפירא ורבי.
עי' במש"כ מו"ק י"ט (ע"ב) בג"ש "פרע" "פרע" שלמדו אצל נזיר.
בסוגיין נתחבטו המפרשים ע' רש"י, תוס' רא"ש "אורח מישור" ורש"ש מה הלימוד. הרי בגמרא סנהדרין למדו כהן הדיוט מנזיר, וכיצד כאן לומדים נזיר מכהן.
ב"אורח מישור" באר שכיון שיש ג"ש "פרע" "פרע" הרי מה שכתוב בכהן "פרע לא ישלחו" הרי זה כאילו כתוב בנזיר שלוח ולכן האומר הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר שזו לשון התורה. בנזיר הכוונה שישלחו שערו רק כשהוא כבר פרע שהוא לפחות שלושים יום וכדומה למש"כ רש"י:
דהכי משמע הרי עלי לשלח שיער (ולהביאו שיגיע) לכלל ל' שיהא פרע.
נראה בביאור הענין ש"פרע" הוא ביטוי לדינים. שער הגדל הרי זה בחי' ערבוב ואי סדר (בחי' אנטרופיה שהיא ביטוי להתפשטות המציאות ללא השקעת אנרגיה בסדר). על כן הכהנים נצטוו לגלח אחת לשלושים יום שלא להגיע לבחינת "פרע". רק הנזיר משום קדושתו העליונה הרי זה כופה הדינים במקומם כשמרים הצוללים בתחתית חבית היין ולא מתערבבים ואז אדרבה, הרי הם חומר משמר היין מחימוץ.
"פרע" אצל נזיר הוא גילוי אורות הקדש בתוך חיי השעה. (שכן פרע היא גם לשון גילוי, כמ"ש תוס' ד"ה "תנא פרע").
הנזיר נלמד מכהן. הכהן מלמדנו שפרע הוא דינים ועל כן אסור לכהן איש החסד לגדל פרע שער ראשו. ומכאן נלמד לנזיר שהוא ממתק הדינים בשרשם ועושה אותן שמרים המשמרים המציאות מקלקול.
מיתוק הדין הוא בחינת גזירה שוה (עי' במבוא לג"ש) ועל כן נלמד דין זה בגזירה שוה.