נזיר ד' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
נזיר ד' (ע"א):
לאלופי שכר שכר למקדש דכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך מה גבי נזיר יין הוא דליתסר אבל שאר משקין לא אף גבי מקדש נמי יין הוא דליתסר אבל שאר משקין המשתכרין לא ולאפוקי מדר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב.
הגזירה השוה של כהן ונזיר, נובעת ומלמדת על הקשר העמוק שבין כהונה לנזירות. הכהונה היא בחירה מלמעלה "כי בו בחר ה'" והנזירות היא בחירת האדם מלמטה להתקדש.
יש הרבה דברים בהם שוין הכהן והנזיר, בשתיית יין, בטומאה למתים ועוד. על כן באה הגזירה השוה הנובעת מהקשר העמוק שביניהם.
האיסור בשתיית שיכר נובע מאותו מקור קדוש בשניהם, בנזיר ובכהן. שניהם רחוקים מן הדין ועל כן הם אסורים ביין ושכר. היין שייך למידת הגבורה והדין. על כן רק שכר הבא מיין שמורה על דין, הוא האסור על הנזיר והוא האסור על הכהן בעבודתו ובהוראתו.
בזהר נשא שאלו מדוע נזיר אסור בענבים וכהן אינו אסור בענבים. ונראה שתשובת הזהר היא שבנזיר יש ביטוי מיוחד "לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור ולכרמא לא תקרב" התנועה של נזיר (כפי שמורה המילה נזיר) היא של התרחקות מכל רושם של דין ועל כן גם מענבים צריך להתרחק.
כהן הוא במידת החסד, ותנועתו הוא של חיבור. על כן ענבים מותרים לכהן, שהם אינם בבחי' שכר ואינם דין, אלא רק שיש בהם רושם של דין המתגלה ביין ובשכר.
מובן שהשאלה על הזהר מחריפה כיוון שילפינן כהן מנזיר בגזירה שוה ואין גזירה שוה למחצה.
צריך לומר שהלימוד "שכר" "שכר" הוא בבחי' גילוי מילתא בעלמא להבין המילה שכר ולא גזירה שוה מלאה ודו"ק.