נדרים ע”ח (ע”א):
נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר בשחוטי חוץ מה בשחוטי חוץ, אהרן ובניו וכל ישראל אף פרשת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות בפרשת נדרים.
הראשונים שאלו על הגזירה השוה דסוגיין שלכאורה אין זה מופנה ויש שאמרו שהוא מופנה מצד אחד ובקרן אורה כתב שאף שלא מופנה ילפינן בג”ש.
נראה לומר שכיון שהמילים “זה הדבר” מיוחדות לידרש בג”ש כמו שהתבאר1 על כן אף שאינו מופנה, עצם המילים מלמדות בג”ש. גדר מופנה הוא כשאין המילים מיוחדות לידרש בג”ש.
לעצם הגזירה השוה יש לומר שקשורה היא לדברי רבי נתן שהובאו בכמה מקומות בש”ס2:
דתניא רבי נתן אומר הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן.
יש שביארו3 דברי רבי נתן שקשורים לפסוק חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במֶה אלא במָה. הנודר הרי הוא כסומך על שיקול דעתו מה ראוי להיות אסור ומה ראוי להיות מותר. הרי הוא כאילו בונה במה לעצמו על פי דעתו.
זו עומק הגזירה השוה בין שחוטי החוץ לנדרים ודווקא במילים “זה הדבר”. עצם הדמיון המתבטא בג”ש הוא שבשני דברים אלו רואה האדם עצמו כיכול וראוי לקבוע הלכות ומצוות, ואינו מבין עומק משמעות תורה מן השמים.
לדעתו שכל האדם מחשבותיו ורגשותיו, אף הם מקור להלכות ומצוות. דעתו זו מביאתו לבנות במה לעצמו לא רק במקום אשר יבחר ה’ כי אם במקום שבוחר הוא וחושב הוא את המקום הזה למתאים להקרבה. דעתו זו אף היא מביאתו לנדור ולהוסיף איסורים על מה שאסרה תורה.
על כן באה התורה ואמרה “זה הדבר” דווקא זה ולא דבר אחר.
כבר חזרנו שהמילה “זה” נדרשת במיוחד בג”ש ורומזת ל”תפארת”. אף כאן י”ל שהמילה “זה” רומזת לתורה מן השמים שהיא תפארת כמו שאמרו “והתפארת זו מתן תורה”4. על כן רשותה התורה שחוטי חוץ לנדרים בגזירה שוה לקיים בזה את שנאמר בזה, ובזה את שנאמר בזה.
1 עי’ בגמ’ יומא דף ה’ ועוד.
2 גיטין מ”ו (ע”ב), יבמות ק”ט (ע”ב), נדרים כ”ב (ע”א) – שם הנוסח מסתיים במילים “כאילו הקריב עליה קרבן”, נדרים נ”ט (ע”א) ושם מסתיים “כאילו הקטיר עליה קרבן”.
3 עי’ בדברי תוס’ הרא”ש גיטין מ”ו: זה לשונו: “כל הנודר כאילו בונה במה. ה”ר אליה היה מפרש משום דאתיא חדלה חדלה כתיב הכח כי תחדל לנדור וכתיב התם חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא ודרשינן אל תיקרי במה אלא במה, ובריש ד’ נדרים (כ”ב א’) דריש דנקרא רשע בגז”ש דחדלה חדלה דכתיב הכא כי תחדל לנדור וכתיב התם שם רשעים חדלו רוגז”.
4 ברכות נ”ח ע”ב.