סוטה י' (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
סוטה י' (ע"ב):
ולא יסף עוד לדעתה אמר שמואל סבא חמוה דרב שמואל בר אמי משמיה דרב שמואל בר אמי כיון שידעה שוב לא פסק ממנה כתיב הכא ולא יסף עוד לדעתה וכתיב התם קול גדול ולא יסף.
ופרש"י:
כיון שידעה – שידע בה שהיא צדקת ולשם שמים נתכוונה.
ותמה מהרש"א מדוע שינה רש"י פירוש הפשט של "לדעתה" שהוא לשון ביאה, כמו "וידע אדם את חוה אשתו" ונשאר בשאלה.
ונראה פשוט שכאן הרי ביאה ראשונה היתה שלא לדעתה שהרי לא ידע שבא על תמר ולכן אי אפשר לפרש "כיון שידעה שוב לא פסק ממנה" שהרי לא ידעה כשבא עליה (ועי' נצי"ב בהעמק דבר שלשון "וידע" על ביאה הוא כשיודע ומתכוון עיי"ש) לכן פירש רש"י ש"כיון שידעה" שעכשיו יודע שהיא נתכוונה לשם שמים, על כן לא פסק ממנה.
כתב הרמ"ע מפאנו (יונת אלם פרק נ"ט):
"ולא יסף עוד לדעתה" ולא פסק, פירוש, כדי לדעתה אחרי כן בלי הפסק לא הוצרך להוסיף בה קניין כי הא דתנינן בהלכות יבמין הרי היא כאשתו לכל דבר. וכן בסיני קול גדול ולא יסף. לא הוצרך להוסיף כלום כי קול הראשון היה בלי הפסק אלא הכל בדיבור אחד.
נראה בביאורו שמסיני יש ללמוד שהקול הראשון העליון שהוא דיבור אחד הכולל הכל, לא פסק לעולם ונשאר להיות הקול הפנימי1 של התורה הגלויה2. כך גם ביאה ראשונה של יהודה ותמר היתה רצון השי"ת3. אמנם הוא בא עליה שלא בידיעתו, אבל היתה בזה "ידיעה" פנימית אלוקית.
זה אולי עומק ההלכה שיבום פועל גם כשנעשה שלא בדעת, כי יש כאן דעת פנימית ורצון אלוקי להקים שם בישראל. מעשה יהודה בודאי היה בהשגחה, לבנות את מלכות בית דוד.
הדעת הפנימית הזו לא פסקה לעולם והמשיכה להיות יסוד לבנין המלכות.
על כן למדו בג"ש "ולא יסף" "ולא יסף". התורה והמלכות נפגשים בעומק הפנימי המתבטא במפגש המילולי (עי' ביאור הרב למידת ג"ש).
1 עי' זהר חלק א' דף נ: "דכתיב (דברים ה יט) קול גדול ולא יסף, והאי קול פנימאה איהו דלא אשתמע ולא אתגליא, ודא הוא כד נביע בי גרון אפיק (ביה) ה' בחשאי, ונביע תדיר ולא פסיק ואיהו דקה פנימאה דלא אשתמע לעלמין".
2 עי' עבודת הקדש חלק ג' פרק כ"ג: "והיא כוונת אנקלוס ע"ה שתרגם קול גדול ולא יסף, קול רב ולא פסק, שאין הפסק לקול הגדול ההוא, כי לעולם קורא בנצחיותו, וכל מה שהורו וחדשו ותקנו הנביאים והחכמים בכל הדורות, קבלוהו מן הקול ההוא שלא פסק, שבו נכללו כל הדינין והגזרות וההוראות, וכל מה שעתיד להתחדש… הם מוציאים אותו עתה מן הכח אל הפועל".
ועיין השל"ה הקדוש תולדות אדם בית חכמה (תליתאה) א', שגם כתב כעין זה.
3 עי' שער הגלגולים הקדמה ל"ח ובשל"ה הקדוש בראשית פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור ד"ה "וסוד הענין הוא":
"וסוד הענין הוא, כי לעתיד לא זו שיתרומם מעלת מלך המשיח, אלא גם זו שאויביו ישלימו עמו, כלומר שהקליפה תטהר ויודה על האמת, ויתהפכו כל העמים לדת אמת, וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, והנחש יתהפך ל'חשן', והאדום יתהפך ללבן כלו טהור. והוא סוד אשר מציאות מלכות בית דוד ומשיח היו לכאורה שלא בדרך קדושה חס ושלום, כי יהודה בא אל תמר ויחשבה לזונה, וכן רות באה אל בועז ותגל מרגלותיו כו'. אבל מה' היתה זאת, היתה יציאת דוד ומשיח דרך עקלתון, כי בכח אחיזה זו ימשיך הכל לקדושה לעתיד, וכל החיצוניים יהיו פנימיים, כי יסיר מהם הקב"ה הרע וישארו קדושים מצד שרשם, והארכתי בענין הזה במקום אחר. ורמז גדול יש בענין יהודה ותמר, וישאל את אנשי מקומה איה הקדשה וגו', והיא דוגמא להמלאכים השואלים איה מקום כבודו. ולעתיד ישאלו את ישראל, כי כל כך יהיה מעלת ישראל לעתיד ברום מעלת הקדושה, שאפילו החיצונים יקדשו, ובעת ההיא ישאלו המלאכים ליעקב ולישראל מה פעל אל, דהיינו עתה שואלים זה לזה איה מקום כבודו, ולעתיד ישאלו את ישראל. כי יהיה יה"א שמיה רבא, יה"א הוא סוד אי"ה, שהם ג' מלואין של שם יהו"ה, מילוי ה' לפעמים ב'א' כזה 'הא', ולפעמים ב'י' כזה 'הי', ולפעמים ב'ה' כזה 'הה'. והארכתי בזה בסוד הקדושה במקומו. וזהו אנשי 'מקומה' 'איה', 'איה' מקום כבודו. וזהו סוד והיה הוא ותמורתו קודש, כי תמר ורות שהיו לכאורה בתמורה. וכן ארז"ל כי ישי שבא על אם דוד היתה תמורה, כי היה סבור שהיא שפחתו (ילקוט המכירי תהלים קיח, כח). אבל הכל היה מהש"י מהטעם שכתבתי, כדי שתהיה התמורה קודש ?. ותמצא בתיבת ותמורתו תמר ורות. והזרע היה זרע קודש ממקום גבוה על גבוה. וימת ער ואונן המחללים הזרע, עד שהגיע ליהודה בעצמו עם תמר להוציא את מלכות בית דוד ומשיח, ובת קול יצא ממני ומאתי יצאו הדברים".
ומקורו במדרש ב"ר פרשה פ"ה, ח. ועי' בן יהוידע מכות כ"ג: שאף לתמר הופיעה רוח הקודש וגילתה לה ענין מיעוך הבתולים כדי שתתעבר מביאה ראשונה של יהודה.