קידושין כ"ז (ע"ב) – כ"ח (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
קידושין כ"ז (ע"ב) – כ"ח (ע"א):
אמר עולא מנין לגלגול שבועה מן התורה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן ותנן על מה היא אומרת אמן אמן אמן על האלה אמן על השבועה אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה האי ארוסה היכי דמי אילימא דקני לה כשהיא ארוסה וקא משקי לה כשהיא ארוסה והתנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה מאי טעמא תחת אישך אמר רחמנא וליכא אלא דקני לה כשהיא ארוסה ונסתרה כשהיא ארוסה וקא משקי לה כשהיא נשואה מי בדקי לה מיא ונקה האיש מעון אמר רחמנא בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקים את אשתו אין איש מנוקה מעון אין המים בודקים את אשתו אלא ע"י גלגול אשכחן סוטה דאיסורא ממונא מנלן תנא דבי רבי ישמעאל ק"ו ומה סוטה שלא ניתנה להתבע בעד אחד מגלגלין ממון שניתן להתבע בעד אחד אינו דין שמגלגלין אשכחן בודאי ספק מנלן תניא רשב"י אומר נאמרה שבועה בחוץ ונאמרה שבועה בפנים מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כודאי אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי.
המקור לגלגול שבועה הוא סוטה. הלימוד מסוטה נעשה בתחילה בקל וחומר ואח"כ במה מצינו או בגזירה שוה, תלוי במחלוקת הראשונים.
אחר שלומדים שבסוטה יש גלגול שבועה רוצה הגמרא ללמוד על שבועת ממון. אלא שכלל נקוט בידינו "ממונא מאיסורא לא ילפינן". התוס' בדף כ"ח בד"ה "נאמרה שבועה בפנים" מבארים שהכלל של "ממונא מאיסורא לא ילפינן" נכון רק בלימוד "במה מצינו" אבל בקל וחומר אפשר ללמוד ממונא מאיסורא. על כן לומדת הגמ' קל וחומר:
ומה סוטה שלא ניתנה להתבע בעד אחד מגלגלין ממון שניתן להתבע בעד אחד אינו דין שמגלגלין?
סוטה שהיא איסורא הוא דין חמור. אי אפשר לתובעה בעד אחד, שכן החמירה תורה על ההוכחה לסתירתה. ממון לעומתה הוא קל, שכן עד אחד מחייב שבועה על כן אם בסוטה שהיא חמורה יש קולא של גלגול שבועה, שמחייבין אותה לישבע על דברים בלא שהייתה להם טענה או הוכחה, קל וחומר שבתביעת ממון יהיה גלגול שבועה ולא נצריך איזו הוכחה או טענה ברורה.
סוטה נבחנת בסוגיין כחמורה והממון הוא קל, והדברים אמורים ברמה הנדרשת להוכיח את הטענה.
ממשיכה הגמרא ושואלת:
אשכחן בודאי, ספק מנלן?
ופרש"י:
מנלן – אי מק"ו לא דמי דסוטה כל שבועתה ספק וגלגול נמי ספק ממון עיקר שבועתו אינו באה אלא בטענת ודאי… גלגול דידיה נמי בטענת ודאי ולא בטענת ספק.
על כך משיבה הגמרא:
תניא רשב"י אומר נאמרה שבועה בחוץ ונאמרה שבועה בפנים מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כודאי אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי.
נחלקו הראשונים.
התוס' ותוס' הרא"ש מבארים שהלימוד הוא "במה מצינו". כבר למדנו ש"מה מצינו" הוא לימוד בבנין אב.
ואע"ג דבמה מצינו לא ילפינן ממונא מאסורא ילפינן מינה בקל וחומר (לשון הריטב"א) אבל בתר דגלי לן האי ק"ו דילפינן ממונא מאיסורא, א"כ מהשתא מפקינן שפיר בהא "מה מצינו" לעשות ספק כודאי.
ההבדל בין קל וחומר לבמה מצינו הוא, שקל וחומר במהותו מדבר על שני דברים שונים בהנהגתם כלשון האר"י:
דרשא זו מצד המלכות, שמקבלת מהתפארת פעם כך ופעם כך… כשהעולם נידון קצת ממנו בדין גמור, וקצת ממנו ברחמים גמורים…
אדרבה מצד השינוי בהנהגתם אנו יכולים ללמוד בקל וחומר שאם בחומר יש קולא בודאי שתהא קולא זו אצל הדבר הקל.
אבל בנין אב בא מצד הדמיון כמו שביאר רש"י לימוד תולדות מאבות (שבת צ"ו ע"ב):
סברא היא – להיות הכנסה תולדת הוצאה, שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין מלאכות.
על כן כן ממונא מאיסורא לא ילפינן בבנין אב. אבל אחר שלמדנו בקל וחומר להשוותן לענין גלגול שבועה, אפשר ללמוד במה מצינו לעשות ספק כודאי.
האב הוא השבועה הנאמרת בפנים וה"בנים" הם השבועות הנאמרות בחוץ.
בפנים, היא השבועה הנוגעת לאדם עצמו. שבועת סוטה באה להחזיר זווג פנים בפנים של האישה לאיש. היא נאמרת בפנים והיא שייכת לפנים. היא האדם בחי' "ויקרא שמם אדם", והיא האב שהוא תפארת בחינת "תפארת אדם לשבת בית" (אשתו הלא היא ביתו).
בחוץ, היא השבועה הנוגעת לממון שהוא חוץ לאדם בבחינת "לבר מגופא" שזו בחינת נצח והוד.
על כן ראויה ללמוד בבנין אב שכן מידה זו היא התפארת לצד נצח והוד.
לדעת רמב"ן הביטוי "נאמרה שבועה בחוץ ונאמרה שבועה בפנים" רומז ללימוד בגזירה שוה.
וזו לשון הרמב"ן1:
… ומשום הכי קאמר אשכחן ודאי דאתי מקל וחומר ספק דאיכא למיפרך ביה מנא לן, ואמר דאתי מגזירה שוה.
נראה שהלימוד בגזירה שוה בא להשוות בין שבועה הנאמרת בפנים בעזרה במקום השראת שכינה בבית הבחירה לבין שבועה הנאמרת בבין דין בגבולין.
סוטה באה לבית הבחירה מתוך ההבנה שקלקול במשפחה הוא קלקול בכלל ישראל, בקדושתן ובהשראת שכינה ביניהם, הכהן משביע את האשה כיון שיש לו אחריות על מוסר האומה2.
הגזירה השוה מלמדת שגם שבועה בגבולין היא ענין כלל ישראלי ופוגעת לא רק באדם הפרטי כי אם בכלל. בלשון הרמב"ם הל' שבועות פי"א הט"ז (שמקורה בשבועות ל"ח):
וכיצד מאיימין על הנשבע אומרין לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה למשה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שמחפין על זה ולא עוד אלא גורם להפרע משונאיהם של ישראל שכל ישראל ערבין זה בזה שנאמר אלה וכחש ורצוח וגו' וכתוב אחריו על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה כל עבירות שבתורה תולין לו שנים ושלשה דורות אם יש לו זכות וכאן נפרעין מיד שנאמר הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר הוצאתיה מיד ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות ואין לו ממון על חבירו וטוענו בחנם ומשביעו אל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו וכלתו ואת עציו ואת אבניו דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן.
1 אף הרשב"א אמר שילפינן מגזירה שוה, ודחה זאת בהמשך משום שהקושיא שאם כן מדוע אמרו בכלל את הקל וחומר, והלא אפשר ללמוד מגזירה שוה מלכתחילה. רק במה מצינו אי אפשר משום ממונא מאיסורא לא ילפינן וכדלעיל בדברי התוספות.
2 עי' במנ"ח מצוה שס"ה אות ל"ד בד"ה "ויש להסתפק" שדן אם תלוי הדבר בדעת כהן ובדעת בעלים או שהמציאות מחייבת לגלגול. עיי"ש: "יש להסתפק בהא דקיימא לן גלגול שבועה דאורייתא מי אמרינן דלדעתו ולטובתו של התובע הוא אם רוצה לתבוע ולגלגל שישבע רמי עליו התורה שישבע, אבל אם אינו טוען השבע לי על הגלגולים אין כאן חיוב שבועה כלל, או דילמא ל"ש. והדבר צריך ביאור, דאבוהון דכולהו ילפינן מסוטה דמגלגל עליה אמן שלא שטית ארוסה מי הוה קפידא דמוכרח לגלגל או לא. ונראה דאם הבעל אינו מקפיד בודאי אין צריך לגלגל שלא שטית מאיש אחר, אבל כי מקפיד וחשודה על זה מאיש אחר צ"ב אם מגלגלין אף כי לא טעין בעל שחושדה על זה או לא. והנה מלשון רבינו פרק ד' מסוטה יש לבעל לגלגל משמע דרשות בידו לגלגל אם ירצה, [ובזה א"ש דאם לא היה רוצה לא היה מגלגל עליה להבא ושפיר משכחת בשני בועלין דשותה וחוזרת ושותה]. וכן ראיתי להריטב"א בסוגיא דשאולה ושכורה שכתב תוך דבריו דשבועה על ידי גלגול אי טעין השבע לי משבעינן ליה ואם לאו לא משבעינן ליה, מה שאין כן בשבועת שומרין דאף אם לא טעין משבעינן ליה כו', מפורש דדוקא אם רוצה התובע להשביעו משביעין אותו על ידי גלגול וראיה דאפילו בטענת ספק מגלגל עליו".