קידושין ל"ו (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
קידושין ל"ו (ע"א):
אביי אמר היינו טעמא דאיסי דגמר קרחה קרחה מבני אהרן מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות ואי סבירא לן דכי כתיב קרא בכולי עניינא הוא דכתיב נשתוק קרא מיניה ותיתי בק"ו ואנא אמינא ומה כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות בני אהרן ולא בנות אהרן ישראל לא כ"ש אי לאו ג"ש הוה אמינא הפסיק הענין השתא נמי נימא הפסיק הענין ואי משום ג"ש מיבעי ליה לכדתניא לא יקרחו יכול אפילו קרח ארבע וחמש קרחות לא יהא חייב אלא אחת ת"ל קרחה לחייב על כל אחת ואחת בראשם מה ת"ל לפי שנאמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים מנין לרבות כל הראש תלמוד לומר בראשם לחייב על הראש כבין העינים ואין לי אלא כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות ישראל מנלן נאמר כאן קרחה ונאמר להלן קרחה מה כאן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים אף להלן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים ומה להלן על מת אף כאן על מת אם כן נכתוב קרא קרח מאי קרחה שמעת מינה תרתי.
נאמר בויקרא בפרשת "אמור אל הכהנים בני אהרון" (כ"א, ה'):
לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת.
ונאמר בפרשת ראה (דברים י"ד, א'):
בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת.
אביי מבאר דעת איסי שנשים פטורות מלאו ד"לא תשימו קרחה" משום שדרש גזירה שוה "קרחה" "קרחה" מבני אהרון ולא בנות אהרון, ללמד שנשים פטורות.
במקרה זה הגזירה השוה באה ממש להשוותם – ישראל לכהנים וכהנים לישראל – שהרי לאו אחד הוא ונזכר בכהנים ונזכר בישראל וילפינן ליתן את של זה בזה ואת של זה בזה.
תדע שכן הוא, שהרי כהן העושה קרחה חייב לאו אחד בלבד, כך פירש הרמב"ם בספר המצוות במצוה ק"ע:
… ומזה המין בעצמו האזהרה שהזהיר הכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת ואלו השלשה לאוין בעצמם כבר קדמו לכל ישראל בכלל ואמר לא תקפו פאת ראשכם ולא תשימו קרחה בין עיניכם ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם ואולם נכפלו בכהנים להשלים הדין לבד כמו שהתבאר בסוף מכות כשבארו משפטי אלו השלש מצות ואילו היו לאוין מיוחדים בכהנים ולא יהיו להשלים דין אבל מצות בעצמן היה הכהן חייב על כל מעשה מהן שתי מלקיות מצד שהוא ישראל ומצד שהוא כהן ואין הענין כן אבל מלקות אחת לבד כשאר ישראל כמו שהתבאר במקומו והבן זה השרש ושמרהו.
הכסף משנה רואה בגזירה השוה "קרחה" "קרחה" מקור לדברי הרמב"ם וזו לשונו בהל' עבודה זרה פי"ב הט"ו על ההלכה שאחד ישראל ואחד כהן שקרח על המת אינו לוקה אלא אחת וזו לשונו:
וטעמא משום דבסוף פ"ק דקידושין (דף ל"ו ע"ב) יליף בג"ש כמה דברים מלא יקרחו קרחה ללא תשימו קרחה וא"כ לאו לטפויי לאו לכהן אתא (דהיינו שלא בא הלאו בכהנים להוסיף להם לאו בפני עצמו) לא יקרחו אלא לגלות על לא תשימו קרחה כן נראה לי.
הרי שכאן הגזירה השוה עושה את שני הלאוין, ללאו אחד ומשווה ממש ביניהם.
משמעות הדבר, שכאן הכתוב מלמדנו שיש השוואה בין ישראל לכהנים וההלכה שנאמרה לכהנים ככהנים בני אהרן, נאמרה גם לישראל, בהיותם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולרומם בזה מעלת ישראל. "ישראל אשר בך אתפאר" (וגזירה שוה הלא היא תפארת מידתו של ישראל – תפארת ישראל).