בבא קמא נ"ד (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
הקדמה כוללת לכל לימודי "למען ינוח שורך" בגזירה שוה.
בבא קמא נ"ד (ע"ב):
אי כלאים דחרישה יליף שור שור משבת.
בזהר ברע"מ פרשת חוקת (קפ"א):
פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום וגו', אסור לחרוש בשבת חרישה דשור, דאתמר (תהלים קכט ג) על גבי חרשו חורשים, ושכינתא תתאה איהי "פרה אדומה" מסטרא דגבורה:
"תמימה" מסטרא דחסד, דאיהו דרגא דאברהם, דאתמר ביה (בראשית יז א) התהלך לפני והיה תמים:
"אשר אין בה מום", מסטרא דעמודא דאמצעיתא, "אשר לא עלה עליה עול" מסטרא דשכינתא עלאה, דאיהי חירו, באתר דאיהי שלטא "והזר הקרב", לית רשו לסטרא אחרא לשלטאה וכו'
בספר פרי צדיק לפרשת חקת אות ג' הביא דברי הזהר זו לשונו:
ובתחלה פתח אסור לחרוש בשבת חרישה דשור דאתמר על גבי חרשו חורשים ואין לו שייכות לכאן.
עיי"ש בהמשך דבריו.
נראה כוונת הדברים שאיסור חרישה בשור, הוא משום שאסור לתת עליו עול בשבת.
השור באופן מיוחד שייך לעול. כך הם דברי הזהר בפרשת בהר (ק"ח):
תא חזי, עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא, ועל דא פטורין מן המצות:
מאי עול מלכות שמים, אלא כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא, בגין לאפקא מניה טב לעלמא, ואי לא קביל עליה ההוא עול, לא עביד מדי, הכי נמי אצטריך ליה לבר נש לקבלא עליה עול בקדמיתא, ולבתר דיפלח ביה בכל מה דאצטריך.
העול מבטא את שליטת הבעלים על השור. כשהוא בשליטת אדוניו, אז כל פעולתו עושה טוב לעולם. אבל אם יוצא הוא משליטת אדוניו אז מתקיים בו "על גבי חרשו חורשים" ופעולתו היא לרעה.
כך אדם צריך להיות בעול רבונו של עולם, כדי שכל עבודתו תהא לטובה לעולם, ולא יעבוד את עצמו.
בשבת מצֻווים אנו על שביתת השור "למען ינוח שורך…". בשבת השור יונק כוחו משכינתא עילאה שהיא הבינה עלמא דחירו משער החמישים בחי' "וקראתם דרור" שם אין שליטה לזרים, ואינו מקבל עול אדוניו אלא הוא בסטרא דחירו.
גם פרה אדומה הבאה לטהר, מקורה בבינה העליונה. על כן צריכה להיות נקיה מכל עול "אשר לא עליה עול". שלא הייתה עליה שליטה של עולמות תחתונים אלא כולה יונקת משכינתא עילאה.
למדנו שאיסור חרישה בשבת, מלבד מקורו באיסור עבודת הארץ, יש לו מקור נוסף באיסור נתינת עול על השור.
הרי זה כאילו אמרה תורה "לא תחרוש בשור בשבת" אלא למען ינוח שורך.
מובן, אפוא, מה שלמדו בגזירה שוה "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו", "למען ינוח שורך".
גם איסור "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו", בא משום שהשור צריך להיות רק תחת עול בעליו, ואז יוצאת ממנו טובה לעולם. אבל אם גם עול החמור קשור אליו ומתחבר הוא אל החמור, הרי יש שליטה נוספת בחי' "הזר הקרב" המובא ברע"מ ולא טובה יוצאת ממנו כי אם רעה.
השור שלעצמו הוא טוב כשהוא נתון בעול בעליו. אף החמור עושה טובה בעולם כשיודע אבוס בעליו ונושא במשאו.
וכשהם "יחדיו" אז יוצאים הם משליטת אדוניהם וחיבורם נעשה רע.
כך לשון הרב קוק בעולת ראיה ח"א (עמ' ע"ח):
"והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע" – ישנם אנשים רעים מצד עצמם, שפגיעתם קשה תמיד לכול בכל האופנים, והם בכלל אדם רע. אמנם ישנם אנשים אחרים שהם בכלל טובים, אבל לפעמים שהצירוף שלהם עם איזה אדם מיוחד, שאף על פי שהוא גם כן איננו רע מצד עצמו, מעורר בם עניינים של תכונות רעות, והרע הזה אינו בא כי בבחינת הצירוף של אלו השניים יחדיו שהדבר הזה הוא מסודות תכונות הנפשות ביחסיותן.
נדמה שרומז הרב לתכונת השור והחמור שהן טובות בשרשן וחיבורן וצירופן יחדיו מוליד רעה לעולם.
בספר הדרשות "בית ישי" מביא מדרש תנחומא (וישלח ז'):
הלך לו חמור אצל יעקב ואמר לו "הרבו עלי מאד מוהר ומתן" אני יודע שאברהם זקינה של דינה נשיא היה, ואני נשיא הארץ. אמר לו יעקב לא נשיא נקרא אלא שור שנאמר "ואל הבקר רץ אברהם" ורב תבואות בכח שור, ואתה חמור ואי אפשר לחרוש בשור ובחמור דכתיב "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו".
נראה שיעקב רצה לומר שהחרישה מיוחדת דווקא לשור ולא לחמור וכשאמרה תורה לא תחרוש בשור וחמור, כוונתה שתחרוש בשור בלבד ואל תצרף אליו את החמור.
וזה מה שאמר יעקב לחמור, "נשיא" הוא בבחינת שור, שהוא עיקר, וזו היא בחינת אברהם, ואין לנו רשות לצרף אל החרישה את החמור שכן אז פגיעתו של השור נעשית רעה.