ירושלמי כלאיים (פ"ח ה"א) – לימוד מגזירה שוה
ירושלמי כלאיים (פ"ח ה"א):
מניין שהוא אסור בהנייה נאמר כאן פן תקדש. ונאמר להלן פן תוקדש בו. מה פן האמור להלן אסור בהנייה אף פן שנאמר כאן אסור בהנייה. ואית דבעי מימר נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן ולא יהיה קדש מבני ישראל. מה קדש שנאמר להלן אסור בהנייה אף כאן אסור בהנייה. אמר רבי חונא ביאתו אסורה בהנייה.
המקור הראשון קושר דין כלאי הכרם לדין עבודה זרה. המילה "פן" המשותפת לשניהם מלמדת על הצורך להיזהר בכלאיים כמו בעבודה זרה.
דברים אלו מזכירים את דברי הרמב"ם במורה נבוכים (בח"ג פ' ל"ז) בטעם איסור כלאי הכרם שהוא משום עבודה זרה שכך היה מנהגם. וזו לשון הרמב"ם:
ומן הדעות המפורסמות בזמנים ההם אשר השאירום הצאבה – שהם אמרו בהרכבת האילן באילן אחר, כשיעשה במולד כן, ויעושן בכך וכך, ויאמר עליו כך וכך בשעת ההרכבה, יבוא מן המורכב ההוא דבר שיחשבו שהוא מועיל תועלות גדולות – המפורסם מכל מה שזכרוהו הוא מה שזכרו בתחילת ספר העבודה הנבטית בהרכבת הזית באתרוג; והאמת אצלי ש"ספר רפואות" ש'גנז חזקיהו' מזה הכת היה בלא ספק. – וכן זכרו עוד, שבעת הרכבת מין במין זולתו צריך שיהיה החוטר אשר ירצה להרכיבו ביד נערה יפה, ואיש ישגלנה משגל מגונה שזכרוהו, ובעת חיבורם על זה הדרך תרכיב האשה הנטע באילן. ואין ספק שזה היה מפורסם ולא היה שם מי שלא היה עושה כן, וכל שכן למה שהתחבר אליו מהנאת המשגל עם התוחלת בתועלות ההם. ומפני זה נאסרו ה'כלאים' – רצוני לומר, 'הרכבת אילן באילן' – בעבור שנתרחק מסיבות 'עבודה זרה' ומ'תועבות' משגליהם היוצאים מדרך הטבע. ומפני 'הרכבת אילן' נאסר לקבץ אי זה שני מיני 'זרעים' שיהיו, ואפילו לסמכם זה לזה. אתה תמצא, כשתסתכל בפרוש זאת ה'מצוה', "הרכבת אילן לוקין עליה מן התורה בכל מקום", מפני שהיא עיקר האזהרה, ו'כלאי זרעים' – כלומר, סמכם זה לזה – לא נאסר רק ב'ארץ ישראל':
וכן זכרו בבאור בספר העבודה ההוא, כי מנהגם היה לזרוע שעורה וחרצן יחד, וחשבו שלא יהיה הכרם טוב אלא בזה. ולכן אסרה התורה 'כלאי הכרם' וצותה לשרוף הכל – כי 'חוקות הגוים' כולם, אשר היו חושבים שהם כוחות וסגולות; ואפילו דבר שלא יהיה בו ריח 'עבודה זרה' נאסר – כמו שבארנו באמרם, "אין תולין אותה באילן וגו'". ונאסרו 'חוקותיהם' כולם, אשר יקראו 'דרכי האמורי', למה שנמשך אליהם מ'עבודה זרה'. כשתסתכל מנהגיהם בעבודתם, תמצא מיני עבודה יפנו בהם לכוכבים, ומינים יפנו בהם לשני המאורים הגדולים; והרבה פעמים יבחרו מולדי מזלות לזריעה ועישונים והקפים יקיף אותם הנוטע או הזורע – מהם מי שיקיף חמש הקפות לחמש הכוכבים המשרתים מלבד שני המאורים. ומהם מי שיקיף שבע הקפות לשבעת המשרתים אשר שני המאורים בכללם, ויחשבו שאלו כולם – כוחות וסגולות מועילות מאד בעבודת האדמה, להביא בני אדם לעבודת הכוכבים. ונאסרו 'חוקות הגוים' ההם כולם בכלל, ואמר, "ולא תלכו בחוקות הגוי וגו'", ומה שהיה בהם יותר מפורסם ויותר פשוט או היה בו באור במין 'עבודה זרה' יחד בו האיסור, כ'ערלה וכלאים וכלאי הכרם'. והתמה אצלי מאמר ר' יאשיה ב'כלאי הכרם', והוא 'הלכה', "עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד" – אין ספק אצלי שראה עיקר הענין ההוא מ'דרכי האמורי'
נראה שאיסור כלאיים אינו רק משום הדמיון החיצוני. יש עומק בעבודה הזרה הזו שמחברת החיטה והיין או השעורה והיין. שני מינים אלו קשורים לדעתו של אדם.
הלא אין אדם יודע לומר אבא אמא עד שטועם טעם דגן והיין הלא הוא קשור ליישוב הדעת ועל כן חיברו אותם יחדיו.
כבר אמרו חכמים שהס"א שרי בייחודא וסיים בפירודא וסטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא.
חיבור חטה וגפן בראשית גידולם היא שרש עבודה זרה ששרי ביחודא ובחיבורא שאינם יודעים כחה של הבדלה "המבדיל בין קדש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים".
כך כותב הרב קוק (אורות הקדש ח"א עמ' ט"ו) בפיסקא אשר שמה ניתן לה "ערך הניגודים":
כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, הניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם, למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה מיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא (=מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור).
על כן למדו בגזירה שוה "פן" "פן" לקשור ולהשוות כלאי הכרם לעבודה זרה.
המקור השני קושר את כלאי הכרם לעריות. אף זה קשור לאותה העבודה הזרה שהזכיר הרמב"ם במורה נבוכים שקשרו את הכלאיים בתאוות המשגל.
נראה שאף בזו כוונו בעבודה זרה לבטא את החיבור של שני המינים ועל כן אסרה התורה כלאי הכרם בהנאה כמו שאסרה הנאה לא נכונה בתאוות העריות.
הגזירה השוה מלמדת על הדמיון שיש לכלאי הכרם עם עבודה זרה ועם עריות.