י"ג מידות

ירושלמי פסחים פ"ט ה"ג – לימוד מפרט וכלל

נאמר במשנה:

מה בין פסח הראשון, לשני הראשון אסור בבל יראה ובבל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית.

והגמ' מביאה המקור:

גמ' כתיב "לא ישאירו ממנו עד בקר" אם לאכל זה מצות עשה שבו. "ועצם לא תשברו בו" זה מצות לא תעשה שבו. וכשהוא אומר "ככל חקת הפסח יעשו אתו" יכול שאני מרבה לביעור חמץ ולאכילת מצה כל שבעה ת"ל "על מצות ומרורים יאכלהו" אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו אלא מצות ומרורים בלבד וכר' ישמעאל דר' ישמעאל אמר כלל ופרט הכל בכלל יכול יהו כל הדברים מעכבין אותו ת"ל על מצות ומרורים יאכלהו אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו אלא מצות ומרורים בלבד.

נאמר בתורה (במדבר ט', י"א-י"ב):

בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו.
לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אתו.

נראה בפירוש שהפסוקים נאמרו במידת פרט וכלל, שמלמדת שהכל בכלל. חידושה של הגמ' הוא שרק הפסוק השני נאמר במידה זו ואילו הפסוק "ולא ישאירו ממנו עד בוקר" מדבר רק על כל מצוות האכילה, הנובעות מהאיסור להשאיר ממנו עד בקר, "ועצם לא ישברו בו" מלמד על כל מצוות לא תעשה והכל בכלל, כל מצות עשה ולא תעשה שבגופו של פסח.
אבל הפסוק "על מצות ומרורים יאכלהו" אינו קשור למידת פרט וכלל, ואדרבה, הוא בא לומר שיש להבדיל בין מצוות שבגופו לבין מצוות שאינן בגופו של קרבן פסח, שאין בפסח שני אלא על מצות ומרורים יאכלוהו, ולא כל המצוות כגון חמץ ואכילת מצה כל שבעה. על כן למסקנה בפסח שני חייבים בכל המצוות שבגוף הקרבן וגם על מצות ומרורים יאכלהו, אבל לא מצוות נוספות שלא בגופו של קרבן כגון השבתת חמץ ואכילת מצות.
פסח שני הוא ממש בהנהגת פרט וכלל, שהוא בחינה של כלל הנבנה מפרטים1, יש לו דין קרבן ציבור לענין דחיית שבת כמו שמסיימת המשנה "דוחין את השבת".
בגירסא שלפנינו נאמר כלל ופרט, והגיהו פרט וכלל. נראה שאפשר לקיים הגירסא כלל ופרט, שהרי למדנו שבירושלמי, כלל ופרט ופרט וכלל, מידה אחת הן והכל בכלל ע' במבוא בשיטת הירושלמי בי"ג מידות.


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן