קידושין ע’ (ע”ב):
אמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת שנאמר ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב כתיב הכא ונספחו וכתיב התם לשאת ולספחת.
הלשון “כתיב הבא” ו”כתיב התם” היא לשון המורגלת לגזירה שוה ומשמע שהלימוד הוא בגזירה שוה.
יש להתבונן בלשון המיוחדת “קשים גרים לישראל כספחת”.
ספחת היא בחינה של תוספת1 בעלת משמעות שלילית. הראשונים דנו בביטוי זה ונחלקו אם ייחודם של הגרים הוא בדברים שליליים2 או בדברים חיוביים לגרים3. ייחודם של הגרים בהקפדת המצוות מזכירה דברי הכוזרי4 על הקראים. התנהגותם והקפדתם נובעת מכך שאין התורה טבעית להם. התנהגותם היא כאדם המהלך במדבר ומפחד מכל רשרוש עלה. מתנהג הוא כמאוים ומזה נובעת ההקפדה. ישראל “מרגישים בבית”. התורה טבעית להם ועל כן אינן חיים בדריכות מתמדת.
בלשון פנימית יש לומר שישראל הם נאחזים בקו אמצעי שהוא בחי’ תפארת ישראל. אבל האומות נאחזים בקצוות ואין להם מידת האמצע אשר היא תמצית כל המידות.
נאחזים הם בתכונה אחת ובה התנהגותם היא “קיצונית”. הגרים הבאים מן האומות אף הם נאחזים בקו שמאל ואפי’ בימין, אבל אין להם אמצע הכלול מן הכל.
על כן אין התנהגותם “מאוזנת” אלא קיצונית היא אם לכיוון השלילי או לכיוון החיובי. דרך המיצוע היא דרכם של ישראל הנאחזים בתפארת5.
נראה שהלימוד בגזירה שוה בא ללמדנו שסוף כל סוף יתוקנו הגרים וישובו להיות כישראל ויאחזו אף הם בקו אמצעי ב”תפארת ישראל”.
גזירה שוה היא בתפארת6. דווקא במידה זו למדו על ה”ספחת” שהיא ביטוי המתאר בחי’ של קצה ושל תוספת לא מאוזנת.
ללמדך שסוף הגרים להיות מתוקנים ולהתעלות ולהתחבר בישראל.
בזוהר בח”ב דף קצ”ב7 דרשו ביטוי זה של “כספחת” על הערב רב שנתגיירו והזיקו לישראל כנגע הצרעת.
אף הערב רב עתידן להיתקן. כך לשון הרב באגרות הראי”ה ח”ב אג’ תקנ”ה עמ’ קפ”ח:
… ומפני-כך היתה מדתו של משה רבנו עליו השלום לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב, ואף על פי שזה גרם אריכות-הגלות, מכל מקום סוף-כל-סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ביה “יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא”…
מלשון הרב משמע שאין לו מקור לכך שיתוקנו הערב רב ויתעלו. אלא מצד שבודאי עצת משה רבינו ע”ה תתקיים. נראה שבדברינו יש מקור לדברים. הלימוד בגזירה שוה מלמד שעתידין הם להיאחז במידת האמצע שהיא בגזירה שוה, ולהיות שוין למידתם של ישראל.
לסיכום: קשים גרים לישראל כספחת הוא ביטוי של קיצוניות והאחזות בצד אחד, וזה שלילי כצרעת.
1 זה לשון המהר”ל (נצח ישראל פרק ל”ב): “ואל יקשה לך, שאם כן בכל גרים יהיה שייך דבר זה, וזה אינו, דאמרינן בפרק החולץ (יבמות מז ע”ב) אמר רבי חלבו, קשים גרים לישראל כספחת, שנאמר (ישעיה יד, א) “ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב”, עד כאן. וביאור ענין זה, כי הספחת שהוא גדל באדם, הוא הוספה לאדם השלם, וכל יתור כנטול (חולין נח ע”ב), והוא חסרון אל מי שיש בו תוספות. וכן הגר הוא תוספות על ישראל, כי ישראל הם בעצמם עם אחד, בני אברהם יצחק ויעקב, כמו אדם אחד. כאשר נתחבר הגר עליהם, הרי יש כאן תוספות. וכל תוספות מבטל השלימות, כמו שמבטל הספחת – שהוא נוסף – שלימות האדם, שמבטל שלימות צורתו, והוא חסרון באדם. ומפני כך הספחת הוא קשה לאדם. וכן הגרים, שאינם רק תוספת בלבד, הם קשים לישראל. אבל אלו שנים אינם תוספות, אבל הם משלימים את ישראל, ואינם נחשבים תוספות, רק הם מתחברים להם, כמו בריכה שאינה תוספות. וכך אלו שנים אינם תוספות, רק לקנות הויה חדשה אשר לא היה מקודם, ודבר זה אינו שייך בגרים אחרים”.
2 עי’ תוספות: קידושין שם, ד”ה קשים: “קשים גרים – פי’ בקונטרס לפי שאינם בקיאים במצות ומביאים פורענות ועוד שמלמדים את ישראל ממעשיהם וכו’ וי”מ לפי שכל ישראל ערבין זה בזה ולאו מילתא היא דהא לא נתערבו בשביל הגרים כשקבלו התורה כדאמרינן בסוטה (דף לז:) נמצא לכל אחד מישראל שש מאות אלף וג’ אלפים [ותק”ן בריתות] שכולן נתערבו זה בזה אלמא לא נתערבו מן הגרים שהרי הרבה ערב רב עלה אתם ויש מפרשים דקשין גרים לישראל כספחת לפי שהזהיר הקדוש ברוך הוא עליהם בכ”ד מקומות שלא להונות אותם ואי אפשר שלא יצערום ויש מפרשים לפי שע”י הגרים ישראל בגלות כדאמר (פסחים דף פז:) מפני מה ישראל מפוזרים בכל ארצות יותר משאר עובדי כוכבים כדי שיתוספו עליהם גרים ולא נהירא דהא אמר ביבמות (דף מז.) עובד כוכבים הבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר תדע שישראל דווים דחופים ואמרי’ התם משום דיפרוש הוא דאמר מר קשין גרים לישראל כספחת אלמא דבתר שיתגיירו קשים הם… ור”י פירש דלפיכך קשים שנטמעו בישראל ואין השכינה שורה אלא על משפחה מיוחסת וכן נראה דמשום הכי מייתי הא דרבי חלבו על הא מילתא דר’ חמא בר חנינא”.
ובדברי הזוהר ח”א ויחי, רט”ו ע”ב: “תנא קשים גרים לישראל כספחת בעור החי לארעהון, כתיב (שם י”ד) כי ירחם יי’ את יעקב ובחר עוד בירושלם ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב כד יתובון לארעהון בריא ויהויין רחימו בהון (זכריה י”ד) יהיה יי’ אחד ושמו אחד יתלוון גיורין עם ישראל ויהוויין להון כעומקא בבשריהון וכל כך למה ת”ש אמר רבי שמעון על תחומין דארעא דכל חד יהא רעוא למידע /למידר/ בארעא דישראל ותסתער דיורין כתיב (ישעיה נ”ד) ויתדותיך חזקי צבי למימר סיכיא דהויין עמך מעקרא אתקיף יתהון וסייע יתהון יתיר משאר עממין כביכול דאת סכי לאתתקפא יתהון כל עממיא אחרא ידיהון ויהון סגיאין”.
ובזוהר כרך ב (שמות) פרשת כי תשא דף קצב עמוד א: “ת”ח תנינן קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, כ”ש אלין דלא הוו גרים כדקא יאות”.
וכן בליקוטי מוהר”ן תניינא, תורה ב’, אות ה’: “והנה הכלל – שעל ידי שמעלין אמונה הנפולה, על ידי זה נעשין גרים, ומחמת שאלו הגרים נעשין מלקיטת נפילת האמונה, על כן הם מזיקין לישראל, בבחינת (קדושין ע: ): ‘קשים » גרים לישראל כספחת’. ספחת – הינו מכות, בחינת מכות מפלאות הנ”ל, שנעשין על ידי נפילת האמונה כנ”ל, ומחמת שאלו הגרים נעשין מלקיטת נפילת האמונה, על כן הם קשים כספחת כנ”ל: ואלו הגרים הם מכניסין גאוה בישראל, כי אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חגיגה ה: ): “במסתרים תבכה נפשי מפני גוה” – ‘מפני גאותן של ישראל, שנתנה לעכו”ם’. נמצא שהגאוה דקדשה של ישראל נפלה אליהם, ועל כן כשחוזרים עכו”ם ומתגירין, הם מביאין עמהם גאוה שהיתה אצלם כנ”ל, ומכניסין בישראל גאוה: ועל ידי זה נוטלין חרב הגאוה מנהיגי הדור, שמתגאים על הדור בחנם, כי יש מנהיגים, שמתנהגים ברבנות ומושלים על עם דל, והם מתגאים על הדור בחנם, כי לא נתן להם גדלה מן השמים כלל, רק הם מתגאים מעצמם על הדור בחנם, והם מקבלין חרב הגאוה, בבחינת (דברים ל”ג): “ואשר חרב גאותך” – על ידי הגרים הנ”ל, שהם מכניסין גאוה בישראל כנ”ל, ומושלים על עם דל בחנם, ויש להם כח אפלו להעניש את מי שאינו רוצה להכניע עצמו תחת ממשלתם, וכל זה על ידי חרב הגאוה הנ”ל. ובאמת אין זה נקרא מעניש, אלא מזיק, כי הן מזיקי עלמא. וזה: ‘קשים גרים לישראל כספחת’, בחינת ספיחים שגדלים מאליהם, הינו שעל ידי הגרים נוטלין גאוה מנהיגי הדור, שגדלים מאליהם ומתגאין מעצמן על הדור בחנם, כי לא נתן להם גדלה מן השמים כלל כנ”ל, ועל כן נקראים גרים, על שם (תהלים ס”ג): “יגירהו על ידי חרב”, כי על ידי הגרים נעשה חרב הגאוה כנ”ל”.
3 עי’ תוס’ בשם רבי אברהם גר: ” וה”ר אברהם גר פירש לפי שהגרין בקיאין במצות ומדקדקין בהם קשים הם לישראל כספחת דמתוך כן הקדוש ברוך הוא מזכיר עונותיהם של ישראל כשאין עושין רצונו וכה”ג מצינו גבי הצרפית (מ”א יז) שאמרה מה לי ולך איש האלהים (כי) באת אלי להזכיר [את] עוני שמתוך שהוא צדיק גמור היה נראה לה שמזכיר השם עונה”
יש להעיר מתנחומא לך לך בשם ריש לקיש שאף הוא דבר בשבח הגרים יותר מישראל. ומתאימים לו הדברים כבעל תשובה שבחר דרכו בעצמו. ודו”ק.
4 עי’ מאמר שלישי פיס’ ל”ו, ל”ז: “אמר החבר: כל השתדלותם היא בדרך ההתחכמות וההשענות על הסברה, כמו שכבר הסברתי לך כי גם העובדים לפי סברתם למלאכת השמים מרבים להשתדל בעבודה זו, מעושי מלאכת ה’ המצוים על כך. כי אלה מוצאים מנוחה בקבלה שבידם ונפשם בוטחת, כנפשו של אדם המתהלך בעיר אשר אין פחד בלבו מפני קמים עליו. והללו כאדם המהלך במדבר, אשר לא ידע מה יקרהו. אדם כזה צריך להזדיין בחרבות ולהחלץ לקרב כאיש מלחמות. אל תתפלא אפוא בראותך השתדלותם כי רבה, ואל תתאכזב בראותך רשלנות אנשי הקבלה, רצוני לומר, הרבניים. כי אלה מבקשים מבצרים להתבצר בהם, והללו נחים להם על ערשותם בעיר מבצרה מקדם קדמתה”.
5 זו לשון פירוש הסולם על הזוהר דף רט”ו ע”ב: “פירוש כי כל ההבדל בין ישראל לעמים הוא בסוד אחוזת ישראל בקו אמצעי, המגביל קומת השמאל ומייחד אותו עם קו הימין, וז”ס גבול ישראל, אבל שאר העמים אחוזים בקו שמאל ואינם רוצים בגבול הקו האמצעי”.
6 עי’ לשון האר”י בביאור לג”ש: “לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת”.
7 זוהר חלק ב דף קצב/א “אמר לון אהרן, פרקו נזמי הזהב, וכי לא הוה לון דהבא אחרא, אלא אמר אהרן בעוד דאית לון קטטה בבנייהו ובנשייהו יתעכבון, ובין כך ייתי משה. תא חזי, תנינן קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, כל שכן אלין דלא הוו גרים כדקא יאות, אינון מה עבדו, ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, כמה אלפי ורבוון הוו מנזמיהון תמן.”