בבא מציעא ל"ב (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
בבא מציעא ל"ב (ע"א):
… סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום שנאמר כאן כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן כבד את ה' מהונך הלכך לציית ליה קא משמע לן דלא לשמע ליה.
וע' רש"י ד"ה "הוקש כבודם":
בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה' מהונך.
הרי שהיקש כאן הוא גזירה שוה1 שהשוה כבוד אם לכבוד המקום.
לפי ביאור הרב ל"גזירה שוה" יש לומר שבעומק הפנימי מתחבר כבוד המקום לכבוד אב ואם, שהרי את אמונתנו וקשרנו למקום מקבלים אנו דרך אבותנו.
אל בריאת האדם שנאמר בה "ויפח באפיו נשמת חיים", מתחברים אנו דרך האב והאם, שמעבירים אלינו את הסגולה האלוקית, המתגלה באמונתו.
עי' כוזרי במאמר ראשון (א', צ"ה):
…והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים אך מכולם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל כי רק זה היה דומה לו, ומשהרגו קין אחיו מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו נתן לאדם שת תחת הבל, ושת היה דומה לאדם ולכן נעשה הוא לסגולת אדם וגרעינו ואלו שאר הבנים לא היו כי אם כקלפות. וסגולת שת היה אנוש בנו וכך נמשך הענין עד נח על ידי יחידים שהיו כגרעינים… וכך היה הדבר גם בדורות אשר מנח עד אברהם… וסגולת אברהם מבין בניו היה יצחק… וסגולת יצחק היה יעקב ולכן הורחק עשו אחיו מן הארץ ההיא כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה, אולם בני יעקב היו כולם סגולה, כולם יחד ראויים לענין האלוהי… מאותה שעה התחיל הענין האלוהי, שעד הנה לא חל כי אם על יחידים, שוכן בקרב קבוץ. והאלוה השגיח על בני יעקב גם בהיותם במצרים להפרותם ולהרבותם ולגדל את בניהם כאשר יגדל איש את האילן ששרשו טוב עד הוציאו פרי בשל בדומה לפרי הראשון שממנו נטע האילן, רצוני לומר דאג לגדלם עד אשר ידמו לאבותם אברהם יצחק ויעקב וליוסף ואחיו…
1 לשון הרב: "כשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה".