בבא מציעא קי"א – לימוד מגזירה שוה
הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
בבא מציעא קי"א:
משנה אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו ויש בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר אימתי בזמן שתבעו לא תבעו אינו עובר עליו המחהו אצל חנוני או אצל שולחני אינו עובר עליו שכיר בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו אינו נשבע ונוטל אם יש עדים שתבעו (בזמנו) הרי זה נשבע ונוטל גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר: גמרא מני מתניתין לא תנא קמא דמאחיך ולא רבי יוסי ברבי יהודה מאי היא דתניא מאחיך פרט לאחרים גרך זה גר צדק בשעריך זה אוכל נבילות אין לי אלא שכר אדם מנין לרבות בהמה וכלים תלמוד לומר בארצך כל שבארצך וכולן עוברים בכל השמות הללו מכאן אמרו אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו ויש בהן משום בל תלין פעולת שכיר רבי יוסי ברבי יהודה אומר גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין בהמה וכלים אין בהן אלא משום בל תעשק בלבד מני אי תנא קמא דמאחיך קשיא גר תושב אי רבי יוסי קשיא בהמה וכלים אמר רבא האי תנא תנא דבי רבי ישמעאל הוא דתנא דבי רבי ישמעאל אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תתן שכרו ומשום לא תלין גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום בל תלין מאי טעמא דתנא קמא דמאחיך גמר שכיר שכיר ורבי יוסי ברבי יהודה לא גמר שכיר שכיר.
נאמר בדברים פרשת כי תצא (כ"ד, י"ד):
לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך.
ונאמר בויקרא פרשת קדושים (י"ט, י"ג):
לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר.
וביאר הראב"ד (בשטמ"ק):
הנה קראי דשכיר הכי כתיבי בסדר קדושים לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. ובסדר כי תצא לא תעשוק שכר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא וגו' ומאן דיליף שכיר שכיר יליף האי שכיר דקדושים משכיר דכי תצא דכלהו כתיבי התם גר צדק וגר תושב ובהמה וכלים כדאיתא בגמרא כדברי תנא קמא דמאחיך ורבי יוסי בר יהודה ותנא דידן לא ילפינן שכיר שכיר הילכך לא מיחייב אלא ממאי דכתיב בההוא לאו בלחוד
.
ובתוס' הרא"ש העיר על דברי הגמרא:
ור' יוסי בר' יהודה לא יליף שכיר שכיר. ואע"ג דבפ"ק דקדושין לא משכח תנא דלא יליף שכיר שכיר היינו דוקא גבי עבד עברי, אבל הכא לא גמר אי משום דלא מופנה, אי נמי שכיר דעבד גמיר בהדיא דאותו דוקא ניתן למדרש בגזירה שוה.
הגמרא בקידושין י"ד מחפשת מי הוא תנא דלא יליף "שכיר" "שכיר" מוכר עצמו ממכרוהו בי"ד.
תוס' הרא"ש מבין שלימוד "שכיר" "שכיר" ראוי להילמד בכל התורה, ואם כן אצלנו מצינו תנא דלא יליף שכיר שכיר. ותירץ שכוונת הגמ' בקידושין היא דווקא לדיני עבד שבהם לא מצינו תנא דלא יליף שכיר שכיר אבל לא בכל התורה כולה בשכיר יום.
בעומק הדברים יש לומר שדווקא עבד ראוי להיות נלמד בג"ש "שכיר" "שכיר" שכן הביטוי "שכיר" ממתק דינו של עבד כמו שביארנו בגמ' שם בקידושין עיי"ש.
אבל שכיר יום אינו נלמד בגזירה שוה, שכן אינו דין שראוי למתקו ולמזגו.
תנא דיליף "שכיר" שכיר" בסוגיין, לומד גזירה שוה אף בשכיר יום, ובאה הגזירה השוה ללמדנו שבכל המצבים הן בשכר בהמה וכלים והן בגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ויש בהם משום בל תלין שכרו.
לדעת ת"ק דמאחיך הרחיבה התורה את החיוב לתת שכר שכיר בזמנו ואת האיסור לעשוק פעולת שכיר, גם לבהמה וכלים וגם לגר תושב. וההרחבה באה במידת ג"ש במילים "שכיר" "שכיר".
הנהגת גזירה שוה היא הנהגת מידת הרחמים. לא בכדי קוראת הגמ' לתנא זה "תנא קמא דמאחיך", שכן הוא מרחיב הביטוי של "מאחיך" גם לגר תושב ולבהמה וכלים של אחיך.
יש כאן חיוב ודין של בעל הבית המחוייב לתת שכר בזמנו, ויש כאן רחמים כלפי השכיר לגווניו השונים. זו היא מידת הרחמים שהיא נתינה כגמול על מעשים וזו מידת גזירה שוה, המשוה בין ימין לשמאל, בין נותן למקבל.
בעל הבית שקיבל טובת הנאה מעבודתו של השכיר ראוי שייתן את שכרו והשכיר שנתן את כוחו ועבודתו ראוי שייקבל את שכרו משלם ובזמן.
פרשה זו ראויה להיות נלמדת בגזירה שוה. המילה "שכיר" יש בה ביטוי לשכר ויש בה ביטוי לעבודה "פעולת שכיר" ולכן מילה זו מתאימה ללימוד בג"ש, המחזקת את החיוב לתת שכר בעבור הפעולה.
רבי יוסי בר יהודה דלא יליף שכיר שכיר לומד שלאפוקי מעבד, שהביטוי שכיר הוא מיתוק אצלו, אצל שכיר הכל הוא בבחי' דין. השכיר עצמו מחוייב לעבוד עבודתו לפרנסתו, ובעל הבית מחוייב לתת שכרו. על כן מצמצם הוא את דינו רק למה שנאמר בפירוש, בלא הרחבה לבהמה כלים וגר תושב.