ירושלמי פ"ח ה"ו – לימוד מגזירה שוה
ירושלמי פסחים פ"ח ה"ו:
נאמר כאן ואז יקרב לעשותו ונאמר להלן אז יאכל בו מה אז שנאמר להלן עד שיהא כשר בשעת אכילה אף אז שנאמר כאן עד שיהא כשר בשעת שחיטה.
כשם שבג"ש "ערלתו" ערלתו" נתבאר שהערלה מפרידה ועושה האדם כפרט בלתי מקושר עם הכלל, כך גם כאן הערלה מפרידה מגדר ציבור והלא קרבן פסח קרבן ציבור, ובמיוחד השחיטה כמו שנתבאר בשיעור על קרבן פסח.
"אז" – גימטריא שמונה, לרמוז על מילה שהיא בשמיני.
וי"ל ש"אז" מידה שמינית שהיא בינה בח' חירות שזו בחי' פסח.
ואין חירות אלא אחר מילה, שמשתחרר מן הקליפה – הערלה.
ג"ש בחי' תפארת ישראל, ופסח שייך לישראל, לכן מילה תנאי לפסח ושניהם עשה שיש בו כרת "ונכרתה מעמיה" כריתה מהאומה. ג"ש היא בת"ת והיא הנהגת ישראל ולכן ילפינן בג"ש.
נראה עוד בביאור הגזירה השוה אז אז עפ"י הרב קוק שהמילים המשותפות מלמדות על תוכן פנימי משותף וכאן נראה שכמו שברור שהאכילה שהיא מעשה בגופו ממש צריכה להיות כשהוא נימול ושלם בישראליותו כך גם השחיטה שאינו עושה אותה בעצמו הרי זה כאילו עושה אותה בגופו ממש וצריך להיות שלם.
השוחט הוא שלוחו של כל אחד ואחד "ושחטו אותו כל קהל ישראל בין הערביים" ומכאן ששלוחו של אדם כמותו שכל אחד צריך לשחוט בעצמו כמו שאוכל בעצמו, והשחיטה אינה רק צורך אכילה, אלא מצוה בפני עצמה שצריך להיות ישראל שלם על מנת לקיימה, אם הייתה רק הכנה לאכילה היה מקום לומר שדי שיהיה נימול בשעת אכילה.
ומבואר, בדרך נוספת על מה שנאמר בשיעור, מדוע זו שחיטה מצוה בפנ"ע (שאלת הרבי מילובביץ')