בבא בתרא ט"ו (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
בבא בתרא ט"ו (ע"א):
והאמר רב הימן זה משה כתיב הכא הימן וכתיב התם בכל ביתי נאמן הוא תרי הימן הוו.
ועי' ברש"י שהימן של תהילים אינו משה, ורק הימן הנזכר במלכים בענין חכמתו של שלמה הוא משה.
שמו של משה, הימן, מבטא גודל אמונתו ונאמנותו.
דווקא אצל משה חשוב שם זה, שהרי נאמר עליו "יען לא האמנתם בי להקדישני" וחלילה לחשוב שהיה לו פגם באמונתו. על כן קרא שמו "הימן" לבטא גודל ועוצם אמונתו.
הלימוד בגזירה שוה בא לבטא את התוכן הפנימי של משה שהוא האמונה. הגזירה השוה גוזרת את הקליפה1 החיצונית אשר בה היה מקום לחשוב שאמונתו של משה חסרה חלילה. על כן באה הגזירה השוה לגזור את הקליפה, ולחשוף נקודת השווי הפנימית אשר בה נמצאת אמונתו השלימה "בכל ביתי נאמן הוא" ועל כן קרא שמו הימן.
1 כך היא לשון הרמ"ע מפאנו בביאור מידת גזירה שוה: "גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה ואין אדם זה היודע דעת עליון דן גזרה שוה מעצמו פירוש אפילו בזמן שיש לו עזר כנגדו מאשה יראת ה' עצם מעצמיו שאין ההכרעה בין החסד והדין בכל מקום משתלמת מבלעדיה כמבואר במקומו אלא אם כן קבלה מרבו כתר עליון ורבו מרבו עלת העלות זו כל מעשהו באמונה היא בת זוגו שזכרנו הלכה למשה מסיני ובכח זה עונשין מגזרה שוה ולא מיקרי פתיחה לחובה כי הזכות שפתחנו בו במקום אחד נפתח בו שנית בשוין אבל בקל וחומר אינו כן כי מה שיועיל לזכות את הקל לא יציל את החמור".