מנחות ע"ד (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
מנחות ע"ד (ע"ב):
תנו רבנן ואם מנחת מרחשת קרבנך סלת בשמן תעשה מלמד שטעונה מתן שמן בכלי קרבנך קרבנך לגזרה שוה.
בכל הקרבנות מקריבין את הנפש בהמה או עוף. אלו הם בעלי חיים, והחיים נקרבים לה'. "הדם הוא הנפש" והוא המכפר.
במנחה הנפש אינה קרבה לה', אלא הוא מקריבה מן הצומח לה'.
יש כאן שתי בחינות. חיים וארץ. הקרבנות מן החי מבטאים את החיים והמנחה את הארץ.
בפרשת "שלח" אחרי חטא המרגלים באה פרשת מנחות ונסכים. קרבנות הארץ. המרגלים חטאו ביחס לארץ. רצו הם חיים ולא ארץ. הארץ לכאורה דוממת היא ואין לה חיים. על כן אינה נחשבת. על כן באה פרשת מנחות ונסכים ללמדנו שהארץ ארץ חיים היא. הלחם והיין הבאים מן הארץ. "מוציא לחם מן הארץ" נותנים חיים לאדם ומכאן שאף הם יש בהם תכונת חיים. אמנם לא מקריבין את החיים הללו. המנחה נשארת כמו שהיא קודם ההקרבה. אין בה בחינה של שחיטה הלוקחת חיים.
לכן הנפש היא המקריב.
המנחות באות ללמדנו שגם בארץ יש חיים, יש תנועה ודינמיות. אף את הארץ צריך לכוון למטרת העולם כולו ולכוון את תנועתה לה'.
בברכות השחר אנו מברכין "רוקע הארץ על המים" ומבאר הרב עולת ראי"ה:
ההתפשטות של המים בתכונתם הנזילית, היא פועלת על הצד של ההרחבה שאנו צריכים לו במפעלינו החומריים והרוחניים. ולעומת זה – הצד המצמצם והמגבש של הארץ, ביבשותה ויצוקתה בתוך מוצק – הוא פועל על הצד הריכוזי שבחיינו.
שניהם צריכים יחד לסמן את שלמותם של מפעלי החיים בכל צדדיהם. הארץ המרוקעת על המים פועלת שני ההפכים הללו, ששניהם הם מייסדים את בנין החיים: נטית הנזילה וההתפשטות מצד המים, שהיא ביסוד לארץ המרוקעת עליה ונטית הריכוז והגבישות מצד הארץ היבשה והמוצקה.
אף המנחות יש בהן בחינה של מוצק על גבי נוזל. (מנחות ע"ב ע"ב):
כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלשה מתנות שמן יציקה ובלילה.
בתחילה שמים שמן במחבת או במרחשת ואח"כ סולת ושוב יוצקים שמן.
במחבת מודגש המוצק ובמרחשת הנוזל. זו מוצקה וזו יש לה תנועה ונזילות.
למדנו בגזירה שוה שבכל המנחות צריך את שלשתן ובכולן יש בחינה של "רוקע הקמח על השמן"….
החיבור של השמן והקמח יחדיו למנחה, בכל פעולותיו נלמד בגזירה שוה "קרבנך" "קרבנך". במחבת נאמר בלילה ויציקה ובמרחשת נתינת שמן בכלי.
אכן מחבת עיקרה המוצקות של המנחה ובמרחשת עיקרה השמן הרוחש. מכל מקום למדנו בגזירה שוה שבכל המנחות המעשית בכלי צריך את שלשתן.
הגזירה השוה מחברת את "הארץ אל המים" את צד המוצק והריכוזי שבמנחה אל הצד הנוזלי הדינמי בעל התנועה והרחישה.
החיבור הוא עניינה של מידת גזירה שוה שהיא בתפארת אשר תכונתה היא החיבור.