בבא בתרא ק"י (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
בבא בתרא ק"י (ע"ב):
והאחין מן האב נוחלין ומנחילין וכו': מנלן אמר רבה אתיא אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם ולמה לי ממשפחתו וירש אותה כתיב משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה אין הכי נמי וכי איתמר דרבה לענין יבום איתמר.
ע' מש"כ יבמות י"ז (ע"ב).
יש להוסיף בסוגיין שבהוו"א רצו ללמוד דין ירושת אח מן האב בג"ש. גדר ירושה הוא שהקרוב מתאחד עם קרובו להיות מציאות אחת ולכן כשמת הוא יורשו.
יש בממון משהו פנימי אף יותר מן הגוף, אף שהגוף עיקר והממון נראה חיצוני לו.
ממונו של אדם ממשיך אף אחריו. גופו חדל והממון ממשיך את חייו. יש בו נצחיות שאינה קיימת בגוף. לכן ממונו ורכושו עוברים בירושה וכך ממשיכים החיים שלו בעצמותם לפעול גם אחר מותו.
בני יעקב שאמרו "שנים עשר אחים אנחנו בני אב אחד" בטאו בזה שהם כולם מציאות אחת. אף שגופם מחולק עצמותם מחוברת באחוה. על כן יורשים הם זה את זה. ולמדנו שדווקא אחים מן האב, הם בעלי אחווה.
למסקנה אין צורך בלימוד זה לירושה וילפינן אחוה אחוה ליבום. אף ביבום יש את ההבנה הזו שאחים מחוברים הם ואף שהגוף של אחד מהם חדל, עצמותו ממשיכה ומחוברת לאחיו הממשיכו.
בני יעקב המלמדים יסוד זה הם ראשית האומה וראשית הערבות של ישראל זה לזה. על כן הדגישה התורה את הביטוי "אחים" ללמד יסוד זה והיינו "לאפנויי" (דהיינו שהמילה אחים מיותרת ופנויה ללמוד ממנה) ללמדך שיש מקרים שנצחיותו של אדם ממשיכה באחיו. ואחים מן האב הם הנקראים אחים לצורך זה.
מידת גזירה שוה אכן מאחה בין החלקים השונים וזו היא תכונת התפארת המאחה ומאחדת והיא הנהגת גזירה שוה.