סנהדרין נ"ד (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
בדף נ"ג (ע"ב) אמרו:
אלא אמר רבא קסבר רבי יהודה ערות אביך זו אשת אביך ומייתי לה בגזירה שוה.
ובדף נ"ד (ע"א) אמרו את הגזירה השוה:
עונש שמענו אזהרה מניין תלמוד לומר "ערות אביך לא תגלה" (ויקרא י"ח ז') "ערות אביך" זו אשת אביך אתה אומר אשת אביך או אינו אלא ערות אביך ממש נאמר כאן ערות אביך לא תגלה ונאמר להלן ערות אביו גלה מה להלן באישות הכתוב מדבר אף כאן באישות הכתוב מדבר ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו אמו.
הפסוק שנאמר להלן הוא (ויקרא כ', י"א):
ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה מות יומתו שניהם דמיהם בם.
הרי בפירוש שמילת "ערות אביך" מדבר באישות של איש ואישה, ולא בערות אביו ממש והיינו משכב זכור.
רש"י על התורה הביא דרשה זו אליבא דר' יהודה אף שנפסקה הלכה כרבנן וביארו המפרשים שסיבת הדבר היא שזו הדרשה הקרובה לפשט הפסוק.
הקשה הרא"מ על רש"י ועל דרשת רבי יהודה וזו לשונו:
למה לא הביאו הגזירה שוה של "אביך" "אביך" מקרא ד"ערות אשת אביך", שהיא בצדו ומירי באזהרה כמוהו, דכתיב בה "ערות אביך היא" מה להלן באשת אביך אף כאן באשת אביך, אבל הביא הגזירה שוה מקרא דפרשת קדושים, דמיירי בעונש, דכתיב ביה, "ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה", מה להלן באשת אביו אף כאן באשת אביו.
ועי' מהר"ל בגור אריה ומהרש"א שתירצו שפסוק שלצדו אינו מופנה לג"ש. ועי' שפתי חכמים על אתר וערוך לנר סנהדרין נ"ד (ע"ב) שתירצו שילפינן מלהלן שג"ש ענש ולא רק אזהרה.
ואולי פשוט יותר, יש לומר, שאם הפסוק שלצידו ילמד בגזירה שוה הרי אלו שני פסוקים שאומרים אותו דבר.
שכם זה לשון הפסוקים (ויקרא י"ח, ז' – ח'):
ערות אביך וערות אמך לא תגלה …
ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא.
אם באו מילות ערות אביך להיות נלמדות בגזירה שוה, הרי שני הפסוקים מדברים על אותו דבר. על כן לא ילפינן להו בגזירה שוה והפסוק השני בא לרבות אשת אביו לאחר מיתת אביו והדגש "ערות אביך היא" ולא משום אשת איש של אביך, שהרי כשמת האב כבר אינה אשת איש, אבל כיון שנאמר "ערות אביך היא" למיעוט שלא משום אשת איש, על כן גם אחר מיתה חייב.
נראה שמילת "ערות" בביטוי "ערות אביך" שתי הוראות יש לה ובכל פסוק משני הפסוקים הנ"ל משמשת מילת "ערות" בהוראה אחרת.
ההוראה האחת היא "אשת אביך" וערות אביך היינו אשתו שערוותה קשורה אליו.
זו ההוראה הפסוק הראשון:
ערות אביך… לא תגלה.
ההוראה השניה היא איסזור גילוי עריות שיש לך מצד אביך וזו ההוראה בפסוק:
ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא.
ובא לומר שאשת אביך אסורה עליך לא מצד איסור אשת איש שזה גילוי עריות שמצד האשה, אלא היא אסורה באיסורי עריות שמצד אביך. ועל כן גם אחר מיתתו שעדיין אביך הוא, היא אסורה אף שאינה אשת איש. הרי שערות בפסוק זה היא איסור עריות.
על כן לא ילפינן בגזירה שוה "ערות אביך" "ערות אביך" שבשני פסוקים אלו שכן אינן גזירה שוה היינו אינן מילים בהוראות שוות.
רק בפסוק להלן (ויקרא כ', י"א):
ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה מות יומתו שניהם דמיהם בם.
הוראת ערות אביך היא אשת אביך ועל כן זה המקור לביאור הפסוק שלנו.
כיון שלא ילפינן ליה בג"ש בשני הפסוקים הקרובים, ילפינן ליה בגזירה שוה מלהלן:
ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גלה מות יומתו שניהם דמיהם בם.
ועצם הלימוד בגזירה שוה י"ל שגזירה שוה היא בהנהגת התפארת שהיא קו אמצעי המחבר את הימין ואת השמאל.
לימוד זה מתאים למה שאמרה הגמרא "מה להלן באישות הכתוב מדבר" וכו' שאישות היא חיבור איש ואישה ימין ושמאל, וזה מתאים לגזירה שוה.
אבל משכב זכור זכר לזכר לא הוי בבחינת גזירה שוה שאין כאן חיבור אמיתי ושווי אמיתי כמו באישות – איש ואישה.
על כן עצם האמירה שבאישות הכתוב מדבר ראוי בדווקא ללמוד בגזירה שוה.